הרס עצמי

שלום רב. אני בת 25 והבעיה שלי קשרה בתחום הזוגיות. לפני 4שנים הכרתי מישהו. היתה התאהבות אדירה מצד שנינו, שנשמכה ערך...חודשיים. אחר-כך התחילו הבעיות; רבנו על דברים קטנים, מתוך עקשנות, חוסר יכולת לקבל אחד את השני וניסיון לעשות מהשני מה שהוא לא. 4 שנים חלפו, ואנחנו במצב של און אנד אוף במהלכן. לא מצליחים להתנתק, בעיקר אני ממנו. היו לי מערכות יחסים אחרות, כולן נמשכו פרקי זמן קצרים יחסית (3 חודשים מקסימום) ובסוף תמיד מצאתי את עצמי מתגעגעת לאותו אחד, למרות שבתוכי אני יודעת שהוא לא מתאים לי. יש בינינו פערים שלא ניתן לגשר עליהם. אבל תמיד ההתחלות מצויינות ונראות מבטיחות. זה הגיע למצב שעכשיו שוב חזרתי אליו, ויצאתי בהצהרות שאיתו אני רוצה להמשיך למשהו ממוסד, אבל עכשיו שוב אני כבר לא בטוחה, שוב עלו הפערים המהותיים הללו. השאלה שלי היא למה כשאני איתו אני רוצה בלעדיו וכשאני לא איתו, בין אם אני לבד או עם מישהו אחר (אני מוכרחה לציין שהפעם נפרדתי ממישהו שהקשר איתו היה כל מה שחלמתי, פרט לעובדה שהוא היה מאוד רחוק ולכן לא מילא לי את הצורך באהוב "זמין", רק בשביל לחזור שוב אל מה שאני יודעת שלא ממש מתאים לי) אני שוב רוצה לחזור אליו. כאילו מצד אחד אני רוצה לחלוק איתו את שארית חיי ומצד שני יודעת שזה לא ילך, לא אפשרי. למה זה קורה לי? מה זה ההרס העצמי הזה? מה אני אמורה לעשות?

הערה כללית קודם כל. מנהל הפורם ד"ר גידי יצא לחופשה. אנא תפני את השאלה לפסיכולוגיה קלינית(אחד מתחת). ובקשר למה שכתבת. חשוב מאוד שבמערכת זוגיות יהיה את רוב הדברים שאת רוצה מהבן זוג ומהמיסביב. אבל יש דברים שצריך להתפשר עליהם. אם באמת היית אוהבת את הבחור המרחק לא היה מהווה מרחק. כי הרי את אוהבת אותו ולאהבה אין גבולות. לפי מה שאת מתארת את מחפשת רק את הנוחות שלך. ובמערכת יחסים רצינית זה לא הולך!!! צריך ללמוד לוותר. ככה זה.....חיים טובים בזוגיות נימשכים המון שנים ומטבע הדברים יש משברים יש מריבות יש כעסים. הרי בני האדם נולדו שונים. לכל אחד יש את הצרכים שלו את השגעונות שלו. צריך לדעת איפה הגבול על מה לוותר. עוד דבר החשוב שבחשובים. שאני חוזר עליו מליון פעמים בפורמים האלו וגם בחיים עצמם. אל תנסי לשנות בן אדם!!!! זה לא הלך אף פעם וזה גם לא ילך. אופי נישאר אופי. וכדיברי חכמינו :"הישנה כושי עורו ונמר חברבורותיו????" את יכולה לגרום לשמן להרזות או לשנות לבוש של בן אדם או לשנות נוהג מסוים. אבל אופי חבל לך על הזמן ממזמן:))) לא היה ולא יהיה. בקשר לזה שאת כל הזמן חוזרת אליו....ככה זה....בנות ניקשרות למי ששוכב איתן. אבל את צריכה להתגבר ולהמשיך בחיים שלך. את כבר שיגעת את הבחור לגמרי וגם את עצמך. אם זה לא הלך כל כך הרבה פעמים מה משכנע אותך שזה ילך בכל זאת???? לדעתי זה מתכון לכישלון גם בתור נישואין. את צריכה מישהו שיותר מתאים לך. תקחי זמן תתנתקי קצת מהבחור. איך?? תלכי עם חברות, לימודים, קורסים, חוגים, עבודה. ואחרי שתיהי קצת יותר נקיה ומוכנה מבפנים תמצאי לך את הקשר הנכון והמתאים. ותעשי לי ולעצמך טובה אל תשני לנו את הבחורים כאן:))) אי אפשר. חרא נישאר חרא וטוב נישאר טוב:))) בהצלחה @----)---- איתן

הי שלומית, את כותבת את השורות האלו ואני מרגישה כאילו שאני כותבת אותן. אני בת 31 - גרושה+2 ילדים וגם אני לפני שלוש שנים הכרתי אדם מקסים שפינק אותי והעניק לי תמיכה נפשית בעיקר ,יצאנו יחד לחו"ל פעמיים ,פינק את ילדיי -הודיתי לאל שהכיר לי אותו והוא אותו כנ"ל - אגב הוא היה נשוי כשהכרנו ויחסיו עם אשתו היו גרועים ממילא כך שאני די הייתי קרש קפיצה החוצה לגביו. אני חושבת שאהבה שלנו לא ידעה גבולות - כל כך אהבנו אחד את השני ודאגנו אחד לשני והיינו מדברים המון בטלפון גם כשהיינו נפגשים כל יום כמעט - הוא אף פעם לא התלונן שאני משעממת אותו ,אף פעם לא אמר שהוא כבר לא בנוי לשיחות נפש ,ראיתי את האהבה בעיניים שלו -ויש לציין שהוא כבר בן 46 -ממש לא ילד ,ראיתי את ההשקעה שלו ובאותה מידה שהוא השקיע אני השקעתי יותר. לאחר שנה הוא חזר למשפחתו ושוב חזר אליי לאחר שלא התסדר שוב בביתו. מיותר לציין את כמות הדמעות שהזלתי בחודש הקצר שהוא לא היה איתי ,את הטלפונים הבלתי פוסקים ואת התחינות שיחזור אלי ,מאז עברו שנתיים שבמהלכן אני מרגישה שפשוט התמוטטתי נפשית - אני בפירוש מרגישה שהוא כבר לא אוהב אותי אם כי יש לו הרבה צרות משלו ולפי טענתו הוא כבר לא מאמין בנשים,,, כל פעם שהוא עוזב אותי אני נשברת ,נכנסת להתקפים של חרדה וקוצר נשימה ,אני חושבת שמה שאני עוברת זה יותר גרוע מהתעללות פיסית מכיוון שרק כשהוא נמצא איתי אני כאילו יכולה לתפקד ולחייך ,וכשהוא מחליט שזהו אני מתחילה עם הסצינות -מתקשרת עשרות פעמים ביום ,משכנעת אותו לחזור אומרת לו כמה אני אוהבת אותו ,עצבנית על ילדיי ,אני לא אתבייש ואומר שפעם אחת הוא התלונן במשטרה שאני מטרידה אותו ובכל זאת אחרי מסע של שכנועים הוא חזר אליי -תתארי לך לאן הגעתי ואני עדיין ממשיכה להאמין שאני אוהבת אותו . כשאני נמצאת איתו אני חושבת -אלוהים ,איזה אדם אגואיסט ,קמצן (כבר שנתיים לא יצאנו לשום מקום),מזל טוב ליום הולדת לא שמעתי ממנו,גם הסקס כבר הפך להיות רוטיני, שנינו יודעים שזה לא ילך אבל אני כאילו מנסה להחיות את הפנטזיה הראשונית, מסרבת להאמין שזה לא ישוב ויהיה כמו בהתחלה -ועליי רק לציין שהפרידות האלו קורות אחת לחודש -אם לא יותר -ותמיד בגלל שהוא זה שכל דבר פתאום התחיל להרגיז אותו - איך שאני מדברת ומה שאני עושה ,וכו... אני לא אצטנע - אני בחורה שנראית טוב מאוד ,עוסקת במשרה מכובדת ,מרוויחה יפה והוא פשוט הצליח להוריד לי את כל הבטחון העצמי - "תראי איך השמנת"(אני שוקלת 56 ק"ג על גובה של 170)"כל מילה שאת מוציאה מהפה היא שטות " לא רוצה לשמוע את הזיוני שכל שלך" הוא פשוט הפך אותי לרובוט - הגעתי למצב שהלכתי לפסיכיאטר - יש לי סרוקסאט בתיק אני חושבת שאף בחורה אחרת לא הייתה מסתכלת לכיוון שלו - כולם אומרים לי שאני נראית בובה לידו . את לפחות ניסית ללכת עם אחרים -אני בכלל עוד לא הגעתי לשלב שאני רוצה לנסות כי אני יודעת שזה יהיה הרגע שאני אאבד את התקווה לחזור אליו . בקיצור -חיי כל הזמן נעים סביב הקפריזות שלו -כשהוא רוצה אני מיד מתייצבת דום וכשהוא לא רוצה אותי באותו יום הוא פשוט לא עונה לטלפונים,מתחיל לקלל אותי ולגדף אותי האם יש מישהו בפורום - ואני יודעת שיש פה אנשים נהדרים ,שמסוגל לומר לי ולשלומית מה הסיבה להתנהגות הזאת ,מדוע אנו מסכימות להרס העצמי הזה? מדוע כל כך קשה להתנתק ולהבין שיש חיים גם אחרי ? סליחה שזה ארוך אבל כל הדברים שכתבתי יצאו מעומק הלב . שבת שלום

שלום לך:)) לצערי אין לי תשובה לשאלה מדוע אתן מסכימות להרס עצמי, כמו שלא הבנתי אף פעם מדוע בחורות יפות ומצליחות נימשכות לערסים. כנראה שאתן נמשכות לכוח למישהו ששולט ונוח לכן ליהיות בצילו שהוא מחליט והוא אומר מה לעשות. אתן ניקשרות למי שעושה לכן את זה בלי תמיד לחשוב קדימה מה יהיה ומה יקרה. ואחרי שאתן ניקשרות קשה לכן להתנתק. ושוב לשאלה למה??? אין לי תשובה. כנראה שזה טבע הנשים:) (לא רוצה להכליל) מה שכן אין ביטוח לאף אחד. זה קשה להתנתק ממשהו שאתה מאוד מאוד רוצה ואוהב. צריך ליהיות אופי ממש חזק כדי לדעת שזה לא טוב ועוד יותר חזק כדי לצאת מהקשר הזה. אני לא יכול ליעץ לך ליהיות חזקה או חכמה יותר. כי זאת תיהיה שטות מצידי לשפוט אותך במקום שאת נמצאת בו. מה שכן זה דבר שצריך לעשות. לחשוב על כל העניין פעם אחת בצורה רצינית להחליט את ההחלטה ולעשות את הצעד. החוכמה כמו גם בתורה זה לשלוט על היצר. וזה משימה קשה מאוד. פשוט תעשי לעצמך אולי מבחנים מסימות ותנסי לעמוד בהם עד להתנתקות סופית. בהצלחה @---)--- איתן ד"ר גידי חוזר אחרי יום כיפור אז תשאירי את השאלה בפורם פסיכולוגיה קלינית. שם נמצא ד"ר אורן