אהבה אסורה..

אני בטיפול... אך רוצה להפסיקו כי הגעתי לייאוש, אני לא מפסיקה לחשוב על המטפל שלי ואני מרגישה שזה ממש מעיק עלי, זה גם מגיע למצב של בכי בלילות.. אני לא יודעת מה לעשות..

שלום טל, הרשי לי להכניס תיקון בכותרת שבחרת להודעתך: האהבה שלך לא רק שאינה אסורה, היא גם מותרת וגם שכיחה מאוד ביחסים בין מטפל למטופל ובעיקר בין מטפל למטופלת. מימוש האהבה הזו והעברתה לפסים של זוגיות ומיניות הלכה למעשה הם אלה ש"אסורים" ובוודאי שאינם רצויים. התשובה לשאלתך תלויה בגישה הטיפולית. מנקודת מבט פסיכואנליטית, התהליך שאת עוברת נחשב שלב רצוי ולעיתים אף הכרחי בטיפול ויש לעבדו רגשית עם המטפל (זו גם התשובה ה"סטדנרטית" שהיית מקבלת מרוב המטפלים). עיבוד כזה אמור גם לעזור לך בקשרים עם גברים מחוץ לחדר הטיפולים. עם זאת, יש כיום גישות טיפוליות אחרות (למשל, גישה התנהגותית-קוגניטיבית) וכדי לייעץ לך בצורה יותר אחראית יש לדעת בת כמה את, כמה זמן נמשך הקשר הטיפולי, כמה זמן את מרגישה כמו שאת מרגישה בו וכיו"ב גורמים שבד"כ פורום באינטרנט צר מלהכילם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

ציינת שזו תגובה סטנדרטית של מטפלים. באחת התוכניות של ורדה רזיאל זקונט אחת המאזינות שלחה פקס ובו היא מספרת שהתאהבה במטפל שלה.. ורדה רזיאל אמרה לה משהו בסגנון תשובה זו: רוב הפסיכולוגים יגידו שמבחינה פסיכואנליטית זה תהליך חיוני שיש לעבדו בטיפול וכד' אני אומרת לך לעזוב את הטיפול וכך זה יעבור... כנראה שתשובתה לא סטנדרטית אבל יש בה הגיון מסוים לעיתים הכאב של ההתאהבות גדול ולמרות עבודו זה תהליך מכאיב השאלה היא מתי מחליטים מה?

אבל אם מתחילים להעלות את הנושא נראה לי שזה כן פוגע בצורה כלשהי בהמשך הטיפול.. מסתכלים על הדברים אחרת.. אולי זה מה שרצוי וכמו שאתה אומר זה חלק מתהליך.. בשלב זה עלתה בי גם השאלה אולי הטיפולים (בחלקם)- מעלים קונפליקטים שבעצם מערערים את שלוות המטופל ??