שלום

שלום, אני בת 17 וחצי ויש לי כמה דברים שיושבים עלי כבר זמן לא קצר ומכבידים עלי. זה בין היתר קשור למין הרגשה של אי-רצון להתבגר, חשש מסוים לעזוב את הבית והסביבה שלי, זה שלא היה לי אף פעם קשר זוגי (זה דבר שמאד מעיק עלי) וגם חוסר בטחון- לא נוראי אבל לפעמים מעיק. אלה דברים שחוסמים אותי ומעיקים עלי ואני לא יודעת איך להתמודד איתם. בכל מקרה, הגעתי למסקנה שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי, זה בערך הפתרון היחיד שאני רואה. הבעיה היא שכרגע אני יכולה להגיע לפסיכולוג רק דרך אמא שלי, לבד אין לי איך. לשתף אותי בבעיות האמיתיות שלי, אני לא יכולה ולא רוצה. ז"א אנחנו לא מדברות על כאלה דברים, וזה לא אפשרי בשבילי לדבר איתה לשתף אותה בסיבות האמיתיות. אני גם לא יודעת איך היא תגיב לזה ואם היא לא תבהל או משהו. מה שכן, חשבתי שאני אוכל לעקוף את זה, ולהגיד לה משהו כללי. משהו כמו- אני מרגישה נורא מבולבלת בזמן האחרון, משהו כללי על זה שאני עוזבת את הבית וזה מוזר לי, ושזה שינוי נורא גדול בשבילי (היא יודעת ששינויים קשים לי). משהו כללי. רציתי לדעת מה אתה חושב על זה? איך היית ממליץ לי לבקש ממנה? אני באמת לא מסוגלת להגיד לה את הסיבות האמיתיות. זה פשוט לא אפשרי. קשה לי לשתף אנשים בכללי במה שעובר עלי, וגם הקשר שלי עם אמא שלי הוא לא אינטימי ועמוק בצורה כזאת. כבר הרבה זמן שאני חושבת על פסיכולוג, זה משהו שאני מאוד רוצה ורואה בזה כנקודת אור ופתרון כמעט יחיד. אני חייבת למצוא דרך איך לדבר עם אמא שלי על זה, בלי לשתף אותה בכל הבעיות שלי ובלי שהיא תבהל או משהו, או תקח את זה קשה. אני מפחדת שהיא תתחיל לדאוג לי או משהו. אני ממש אודה לך אם תוכל לעזור לי ולתת לי עצות פרקטיות. תודה רבה מראש. זה לא קשור לעניין, אבל רלוונטי לי- אני מתגייסת בספטמבר 07, כך שגם במידה ואני אתחיל טיפול פסיכולוגי בקרוב, יהיו לי לא יותר מחמישה שישה חודשים. יש טעם להתחיל טיפול לזמן כזה? אפשר להיות בטיפול בזמן הצבא (סופ"ש?)? שוב תודה.

שלום דניאל, קודם כל, פנייתך מעידה הן על בגרות נפשית גדולה מאוד והן על יכולת להפיק תועלת רבה מטיפול פסיכולוגי! שנית, אני חושב שהדרך שבה העלית את הדברים כאן היא הדרך הטובה ביותר להעלותם בפני אמך. ייתכן אפילו שכדאי לך לשקול להדפיס את פנייתך (ואם את רוצה, גם את תגובתי) ולהראות אותה לאמך. אני גם לא חושב שאת צריכה "לנמק" ומשפט כמו "אל תיבהלי - יש לי כמה קשיים שהייתי רוצה לדבר עליהם עם פסיכולוג ואני לא יכולה לדבר עליהם איתך" הוא מאוד לגיטימי, טבעי ונורמאלי - בשום אופן לא מעליב - וראוי לכיבוד בלי לפלוש למרחב הפרטי שלך. שלישית, טיפול פסיכולוגי פרטי במהלך השירות הצבאי בהחלט אפשרי. חלק נוהגים להסתירו (ואז רישמית זה לא חוקי מבחינת הצבא) וחלק - בעיקר אם לטיפול יש זיקה לתנאי השירות - חושפים אותו בפני קב"ן ואז יש טופס מיוחד שהמטפל הפרטי צריך למלא ולהעבירו דרך החייל לקב"ן. צה"ל אינו מחייב עוד קבלת הטיפול אך ורק במסגרת הצבא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

שלום, ותודה על התשובה! הבעיה היא שאני לא יכולה להעלות את הדברים בפני אמא שלי כפי שהעלתי אותם כאן. זאת אומרת, אני יכולה - אבל כנראה לא מסוגלת מסיבות כאלה ואחרות. במילא יהיה לי קשה לבקש ממנה - לפרט את כל הסיבות נראה לי לא ריאלי. אני גם לא רוצה להגיד לה שיש לי בעיות שאני לא יכולה לדבר איתה עליהן, כי אני לא חושבת שזה יתאים, זה רק יסבך את העניין והיא עלולה להבהל (אני יודעת שאני חוזרת על זה כל הזמן...). אני חושבת שכדאי שאני אסביר לה למה אני רוצה ללכת לפסיכולוג כשאני מבקשת ממנה דבר כזה. לא בגלל שאני "צריכה" - פשוט בגלל שהיא אמא שלי. אני אמנם לא מסוגלת להסביר לה את כל הסיבות, אבל מה עם משהו כללי, כמו שכתבתי בקטע הקודם? משהו על זה שאני מרגישה מבולבלת בזמן האחרון, שאני עוזבת את הבית וזה שינוי גדול בשבילי? דבר כזה אני איכשהו רואה את עצמי מבקשת. מה אתה חושב על זה? עוד משהו, רלוונטי לעניין - הבנתי מתגובה שקראתי פה שהשירות הפסיכולוגי של קופ"ח הוא לא מאד מוצלח, האם זה נכון? עדיף ללכת למטפל פרטי? תודה מראש, ושובפם תודה על התשובה

שלום דניאל, אני חושב שאת עושה עבודה יפה, בין היתר בעזרת הפורום, לגבי הדרך המתאימה והרגישה ביותר לשתף את אמך בפנייה לטיפול ונשמח אם תעדכני אותנו באשר להמשך התהליך. באופן ממוצע, המטפלים שעובדים עם הביטוח המושלם של שירותי בריאות כללית הם פחות מנוסים מהמטפלים העובדים בשוק הפרטי. בקופות אחרות הפער עדיין קיים, אך הוא קטן יותר. לא תמיד מטפל מנוסה יותר הוא בהכרח גם מתאים יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com