מדוע המטפל שלי

מצווה לא להתקשר אלי? כלומר - מדוע מטפלים מצווים לא להתקשר למטופלים שלהם? היה מקרה שהודעתי על בטול פגישה כי הייתי חולה והוא אפילו לא התקשר לשאול למה. ואולי הייתי מאושפזת? ואם לא הייתי מגיעה לפגישה בגלל תאונה? סתם יחסי אנוש לא תופסים ביחסי מטפל מטופל? זה משהו שלא נתפס.

את צודקת. גם שעוזבים מטפל הוא הופך להיות תוקפני. או אם מאחרים ב 5 דקות הכעס הוא רב. אם מבטלים פגישה ומשאירים הודעה הם ישר שואלים: למה לא הודעת מוקדם יותר. צריך להודיע יומיים לפני.....אבל אם קרה לי משהו באותו יום? זה מוזר. כי הטיפול הוא כ"כ אישי וחודרני אבל בקטעים כאלה כאילו אנו אדם זר שרק מפריע להם. לדעתי זה פשוט כי הם מתייחסים אלינו כעבודה, ככסף. וזה עצוב

שלום מור, אני מבין את הכעס שלך ובכל זאת, כדאי להאיר כמה נקודות דווקא מנקודת מבטו של המטפל כדי שתביני שלא מדובר באנשים קרים וציניים אלא באנשי מקצוע שעושים שיקולים מקצועיים סביב ההתנהגויות שאת מתארת. חשוב מאוד לזכור שכדי שטיפול יתקיים יש לשמור על המסגרת הטיפול ולכן יחסי מטפל-מטופל אינם יכולים להיות יחסים "חבריים" במלוא מובן המילה, בוודאי שלא יחסים שיוויוניים והדדיים לחלוטין. איחורים וביטול פגישות על טיפולים עלולים להיות ביטויים בלתי-מודעים של המטופל לשינוי (התנגדות טבעית ולגיטימית של ויתור על המוכר לטובת הלא-מוכר, שלעיתים קרובות מאיים). ייתכן מאוד שההרגשה שלך שהמטפל כועס עלייך כשאת מאחרת היא פרשנות שלך לניסיון שלו להתייחס לאיחור שעשוי לבטא התנגדות לטיפול. הוא הדין לגבי ביטול פגישות, בעיקר ברגע האחרון. מעבר לכך, במישור הפורמאלי יותר, את צודקת שטיפול הוא עבודה בשכר, אך זו עבודה שבחרנו בה לעיתים קרובות תוך ויתור על אפשרויות מכניסות יותר מבחינה כספית. זאת, כמובן, בגלל צרכים שלנו - ולא בגלל צורכי המטופלים. בתור עבודה, כשמטופל מבטל פגישות ברגע האחרון באופן כרוני (ואני בהחלט בעד הפרדה בין מקרה חד-פעמי אצל מטופל שמגיע כמו שעון ובין מטופל שזו התנהגות אופיינית שלו) - אנו מנועים מלתת את השעה שלו למטופל אחר (שאולי יותר זקוק לה) ונכון, גם הכנסתנו נפגעת מכך. אחד ממטופליי, למשל, ביטל חלק מהפגישות ברגע האחרון וחלק מהן "שכח" עד שנאלצתי להגיע למסקנה שבלי מטופל אין טיפול ועם כל הרצון לעזור, אני נאלץ לוותר על מטופלים כאלה (ומדובר בדוגמא אחת מיני רבות). ללמדך שאם לא נשמור על המסגרת הטיפולית גם המטופל יפסיד מכך רבות, אולי גם את הטיפול שלו עצמו. כמובן, שבכל כלל יש יוצא מן הכלל וקיימים בהחלט גם מטפלים נרקיסיסטיים וציניים המעמידים את צורכיהם לפני צורכי המטופל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

גם אני חשתי בהרגשה הזו שהמטפל הוא סוג של מכונה - מקשיב לדברים אך אם תפגשי אותו במסדרון הוא יעשה טובה אם יסתכל אליך- הוא עסוק מאוד בלהכניס עוד מטופל- ולקנות את הפציינטים- עוד כסף... וממש חבל

שלום ליהי, אני ממש לא מכיר את הכלל שאת מדברת עליו. חשוב מאוד לשמור על המסגרת הטיפולית כי היא שומרת על הטיפול ועלייך כמטופלת. אני יכול להעיד מהמקרה שלי שלפעמים "בא לי" להתקשר בין פגישה לפגישה למטופל שאני מחבב במיוחד או דואג לו במיוחד, אך אני עושה טוב-טוב "חושבים" האם זה משרת את הצרכים שלו או את הצרכים שלי. נכון שבמסורת הפסיכואנאליטית האורתודוכסית כמעט כל מגע בין המטפל למטופל בין פגישה טיפולית אחת לאחרת נחשב הפרה בוטה של המסגרת הטיפולית, אך רוב המטפלים כיום הרבה יותר גמישים והשיקולים צריכים להיות לגופו של עניין ותלויי-אבחנה. דווקא עם מטופלים שכמהים כל כך למגע אנושי עם המטופל בין הפגישות צריך לחשוב פעמיים לפני מגע כזה כי הוא עלול לעורר תלות ונסיגה, בעוד שדווקא מטופלים שלא היו מעוניינים במגע כזה - למשל, כאלה שמתרחקים מבני-אדם ושמתקשים מאוד להיות אסרטיביים - חשוב שהמטפל יעשה מחוות שיקרבו את המטופל אליו כאדם, כי המטופל הוא זה ששומר יתר על המידה על המסגרת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com