פילוסופיה בגרוש

כל כך קל להיקלע למעגל מחשבות אודות "עצם הקיום", ובסופו של דבר, לא מגיעים לשום מקום, נכון, נותר רק האבסורד, ומתוכו עולה גם הכאב. אבל, לו היית רומן כתוב מראש, או גיבור מתוך ספר או רעיון כלשהו, אז הייתה משמעות כלשהי לכל המעגל האין סופי הזה, אבל את בן אדם, ואת דנה בעצמך, או בעצם קיומך כשם שהיית דנה במאמר, אל תהיי הסטודנטית של עצמך, את חיה, תקבלי את זה, זה בלתי ניתן לשינוי(פרט למוות כמובן, אבל מה עשינו בזה בעצם? המוות הוא לא בריחה ולא שינוי, הוא פשוט לא חלק מהמשוואה שהינה את), את פוחדת מעולם סיזיפי? תחשבי על זה שסיזיפוס עצמו לא הכיר את המונח "סיזיפי" בכלל, הוא פשוט חי, והנה אנו באנו מהצד וקראנו לילד בשמו, אבל את לא בצד, (למרות שבטח היית רוצה להיות, לנצח הצופה מהצד, ה"חכמה" מבינה את מה שאף אחד לא מבין, לא משתתפת, ולפיכך גם בזה לשחקנים, את מאוהבת באירוניה). בקיצור, יש לך בעיות? לכולם יש,זה העולם כולנו חיים בכלא הזה, רק שלכלא הזה יש שם, והוא הקיום האנושי, ומאחורי הכלא הזה אין כלום, אז באותה מידה הוא גם יכול להיות גן עדן, אין לך למה להשוות אותו, כי זה כל מה שיש. פה נגמרת בעצם ההתפלספות, כל מה שמעבר לזה, הוא פשוט שינוי בזווית הראיה ופה את צריכה לעבוד על עצמך.

שלום אנה, תודה על המשוב המאלף. כמטפלים, אני מאמין שאנו אכן צריכים לתמרן בזהירות סביב הגבול הדק שבין חיטוט עצמי מוגזם (שמבחינה מקצועית הוכשרנו לעודד באופן אוטומאטי כמעט) ובין דחיפה לעשייה ולהסתכלות מסביב במקום לתוך עצמך. יש אנשים שרק עושים, בלי לעצור לרגע כדי להסתכל לתוך עצמם ואותם אכן יש לעודד לבחינה עצמית, אך יש רבים אחרים שהפכו את ההסתכלות פנימה לתחליף לחיים ואותם יש לעודד לעשייה והסתכלות על האפשרויות שהעולם מציב בפנינו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

אני מסכימה. לפעמים יש לי הרגשה כאילו לקחתי כמה צעדים אחורה "להתבונן" רק לרגע, ומאז לא הצלחתי למצוא את הדרך חזרה. אני אכן צריכה ללמוד לתחום את עצמי לכאן והעכשיו, למרות שה"כלום" וה"אין" נדמים ככ"כ מושכים. תודה אנה.