ברוך השב!!

אבקש אם תוכל לקרוא את דבריי ולנסות להבין מה הגורם לבעיה.... אני בת 30 מרגישה תקיעות נוראית מבחינת קריירה ותעסוקה. סיימתי תואר ראשון לפני כמה שנים ומאז סיום התואר אני מרגישה שבשל פחד/חוסר בטחון בחרתי בתחומי עיסוק שאינם מתאימים לי מבחינת רמה אישיותית. יש לי פער בין מה שאני בוחרת לעשות לבין מה שאני חשה בפנים ואולי מקרינה מבחוץ ואולי בשל כך אני ממש מוטרדת. בשנים האחרונות עבדתי בכ-6 עבודות.מעולם לא פוטרתי אלא עזבתי תמיד מיוזמתי אלא אם היו קיצוצים בחברה וכולם עזבו. בכל מקום עבודה,נשארתי והתמדתי אך השריתי תמיד תחושה שאין התפקיד הולם את כישוריי....שהתפקיד "קטן" עליי וכך נגזר עליי להישאר (בשל מצב עגום בחוץ,כסף..רצון לעזור למשפחה וכו...) בפועל, נשארתי גם 3 שנים במקום אחד על אף האמירות הנ"ל... אני מנסה להבין כיצד בן אדם יכול לחיות בשלום אם הוא חש משהו ומתנהג אחרת... יש לי אלפי תסכולים מהמצב ואני לא יודעת האם לשים האשם בגישה ומכאן אי ההצלחה או דווקא במקומות אליהם הגעתי שם לא יכולתי לצמוח או להפיק את המיטב. לדוג':אני עובדת כעת במקום שלדעתי אנדרלמוסיה אחת גדולה,זרקנות,אי אכפתיות,שינויים בלתי צפויים בקיצור - רחוק מלהיות מה שציפיתי טרם הכניסה לתפקיד ניסיתי להשתנות ולתת המיטב אם כי כרגיל...הבנתי שהתפקיד אינו דורש מדי ולא מתאים לי מבחינת כישוריי,חשבתי אתחיל מלמטה ואצמח משם כי מדובר בסה"כ במקום מסודר..(כך חשבתי..) בפועל,אני משתגעת מחוסר הרצינות שבמקום...מחוסר הפרגון הרכילות,אי המקצועיות והזרקנות כלפי הלקוחות. אני שוב נמצאת במערבולת - האם זה חוזר על עצמו בשל הגישה ה"מתנשאת..המזלזלת..." שלי או מעודף רצינות וראש גדול שאינם באים לידי ביטוי כי אין איך לנצל את הפוטנציאל... האם רוב מקומות העבודה פשוט "אטומים" ולא מנצלים את כח האדם למטרת ייעול?? האם עצם הביקורת שלי לשפר את המצב מעורר אנטגוניזם כי....לא אוהבים ביקורת? אני חדשה.? תפקיד זוטר??? או שוב בגלל שכך הם הדברים ובמקום אחר טוב יותר כן יקבלו את דבריי ואף יתעלו אותם לכיוונים פוריים. ובקיצור,איני יודעת מה השלב הבא בו עליי לפעול... מנסה לנתח את פני השטח ועייפה מכך... רוצה כ"כ להצליח ולחוש סיפוק מרגישה שהדרך חסומה....כבר די הרבה זמן... אין בי כוח להתמודד מחדש למרות שהועברתי לתפקיד אחר לאחרונה שממש מחייב זאת מבלי להתוות כללים או לעבור הכשרה מינימלית... האם עליי לעשות סטופ ולשאול "האם אצלי משהו לא בסדר.." כשאני מנסה לענות אני אומרת איך יכול להיות....אם כל מי שמסביבי רק מקרקר וטוען שהכל חרא!!! אז כנראה אני לא היחידה שרואה את השלילי שמתפרץ..הוא אכן קיים. אבל כמה עוד....?? איך מתמודדים עם תחושת ייאוש כזו.? האם לכך נועדנו? להתרגל לסבל הזה? האם אני מגזימה ומעצימה את תחושותיי באשר למקום עבודה? הדבר שהכיייי חשוב לי בחיים זה למצוא מקום נורמלי שאוכל לתת מעצמי ולנצל את כישוריי.האם זו בקשה מוגזמת????

שלום לך עינת תאמיני לי כשאני קראתי את מכתבך בדיוק מה שקורא לי ואני נמצא בתסכול אדיר נראה לי שמתאים לנו להיות יותר עצמאים מאשר שכירים ונממש את הכישורות שלנו לעצמנוכך נראה לי כי ממש מעצבן אני כבר הגעתי למצב שכבר לא יכפת לי ושאבדתי את הקסם לקום לעבודה ולנתחיל את היום עבודה שלי

שלום עינת, משאלתך אינה מוגזמת והיא ניתנת למימוש אם תקראי נכון את המציאות. לצערנו, התופעות שאת מתארת מאפיינות את רוב מקומות העבודה הן מבחינת חוסר האיכפתיות והן מבחינת היחסים הבין-אישיים (למשל, רכילות בצורה זו או אחרת היא תכונה אנושית בסיסית). מתיאורייך ניכר ששוב ושוב את נתקלת באותה מציאות אך תמיד את מוצאת את עצמך מופתעת מחדש וזועמת. במילים אחרות, יש בך משהו נוקשה שאינו מאפשר לך להגמיש את ציפיותייך ולהתאימן למציאות ואולי רק אח"כ לראות מה את יכולה לעשות לשיפור המציאות. לדעתי, השינוי צריך לבוא ממקום של שינוי פנימי אצלך כשהשלב הראשון הוא להבחין בין מה שאת יכולה לשנות ובין מה שאינך יכולה לשנות (למשל, רכילות היא בהחלט דבר שאינו ניתן לשינוי). לעיתים קרובות הקבלה של מה שאינו ניתן לשינוי הוא השינוי הפנימי הגדול ביותר שאנו יכולים לעשות והוא משמעותי מאוד. בהתחשב בפעמים הרבות שהמקרים הללו חוזרים על עצמם, ייתכן שתרצי לשקול ייעוץ מקצועי פנים אל פנים, שאולי יעזור לך להתגמש ולהיות יותר "חכמה" ופחות "צודקת". בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

כ"כ יפה הבהרת את הדברים.. אני במלחמה עיקשת להבין האם אני בסדר או שמא משהו בי "דפוק"???? כי על פניו,נראה שהראיה שלי נכונה אך היא אינה מתיישבת עם המציאות.. האם הדבר נובע מנאיביות? יהירות? תסכול פנימי? האם תוכל לתת דעתך ממה נובעת חשיבה כזו רצינית ואולי אופטימית מדי על החיים.?? מדוע יש לי כזו חשיבה נוקשה שאם כך וכך לא מתבצע....אז כלום לא כשורה????? שוב...אני שואלת ומרגישה שדרכי היא היא הנכונה....למה זה קורה וגורם לי להיות בתהיות כלללל הזמן? אני קמה בבוקר מנסה לראות אחרת הדברים אך זה לא הולך?? האם הרצינות היא "פשע"? האם עדיף להיות ראש קטן? האם הגיוני שאנשים זרקנים יצליחו יותר בחיים על אף שאינם מרימים את הראש ממשימתם בלבד(נכון למקום עבודה)....זה נקרא בסיידר??? ואני מאבדת שפיות..??? אשמח אם תוכל להתייחס למקור הבעיה.מאוד מענינת אותי הכוונתך. תודה רבה רבה...