מחשבות על גבר אחר. אהבה נכזבת?

שלום, אני בשנות ה-20 ויש לי חבר כבר כמה שנים. כרגע אנחנו בתהליך של מיסוד הקשר. אנחנו מאושרים יחד ואוהבים. העניין הוא שלפני שהכרתי אותו הייתי מאוהבת בעמית לעבודה ולא יצא מזה כלום. העמית לא הביע בי יותר מדי עניין ואני לא הצלחתי למשוך לכיוון שרציתי. לצערי (או לשמחתי) אפילו הייתה איזו מריבה בינינו שהרחיקה אותנו, יותר נכון - הרחיקה אותו. אני רציתי להשלים ולהמשיך להיות בקשר והוא היה בקטע של : "הבנתי עם מי יש לי עסק. אני מתרחק". בסופו של דבר הצלחתי לשמור אותו יותר קרוב והוא לא התרחק הרבה. אבל אם קודם היה סגור ולא סיפר לי הרבה על עצמו אז אח"כ, מאז, כבר כמעט בכלל לא נפתח בפניי. מספר חודשים לאחר שהכרתי את העמית לעבודה והתאהבתי בו, הכרתי את בן זוגי. בתחילת הקשר חשבתי שהעמית הרבה יותר טוב ממנו אבל בכל זאת נתתי לקשר צ'אנס כי ידעתי ששום דבר לא יצא מהעמית. בהתחלה היו הרבה קשיים בקשר. בן זוגי היה קצת ילדותי, יותר מדי סגור, ולא כל כך הבנו אחד את השנייה מספיק. אבל עבדנו על זה מאוד קשה, שנינו לא וויתרנו. אני כבר הייתי אחרי לפחות 4 קשרים משמעותיים וידעתי מה אני רוצה ולא רוצה בחיים ובקשר. למדנו הרבה על עצמנו ועל איך לבנות יחסים וקשר זוגי כי זה לא דבר פשוט ולא מספיק התאהבות ראשונית ומשיכה. השתננו גם במידה מסויימת. הקשר התפתח וגדל וצמח והיום, אחרי מספר שנים, אנחנו מאושרים ואוהבים ומתכוונים למסד את הקשר. במקביל המשכתי לעבוד עם אותו עמית, ותמיד הערכתי אותו ומדי פעם היה מתעורר אצלי איזהשהוא רגש כלפיו. לא יודעת אם משיכה אליו או הערכה לאופיו וחוכמתו או כעס על זה שלא רצה אותי או הכל ביחד... בכל מקרה, היו לעמית כבר כמה בנות זוג מאז שהכרתי אותו והאמת שתמיד הרגשתי מעין כעס כלפיהן: איך יכול להיות שהתאהב בהן ולא בי? איך אני לא הייתי מספיק טובה בשבילו? זה עלבון. אני עוזבת את העבודה בעוד חודשיים (בלי שום קשר לעמית...) ואחרי כן כנראה שלא אראה את העמית שוב, אבל, למשל היום, אנחנו עובדים על פרוייקט ביחד, וכשהסתכלתי עליו ראיתי פשוט בן אדם יפהפה, מדהים, זורח. עם עיניים בורקות של ילד וחוכמה של פרופסור גאון, והיה לי קשה עם היופי הזה שלו. אף פעם לא ראיתי מישהו כל כך יפה. גם חבר שלי יפה, וגם עיניו בוהקות ואני אוהבת את מראהו, אבל שאלתי את עצמי: האם הוא לא רק תחליף? האם הוא לא סוג ב'? זה מאוד מטריד ומעציב אם זה נכון. הוא יודע שהייתי מאוהבת בעמית לעבודה. אני יודעת שאני רוצה להיות עם חבר שלי מאוד. כי אני אוהבת אותו. ולשאלת המימוש של אהבה נכזבת - אני לא רוצה בזה באמת כי אני אוהבת וקשורה לחבר שלי, למעשה אני כבר לא באמת רוצה את העמית וגם אם רציתי אין לזה סיכוי כי העמית לא מעוניין. חשבתי אולי לספר לו (לעמית) שהייתי מאוהבת בו כדי לפרוק את העול אבל אני לא יודעת אם זה רעיון טוב, במיוחד כשאנחנו בדיוק עובדים על פרוייקט ביחד ואח"כ אני בכל מקרה עוזבת. אולי לספר לו רגע לפני העזיבה? אני חושבת שאולי רוב התחושות שלי כלפיו כרגע נובעות מהעלבון על כך שלא רצה אותי וגם בנוסף מסתם משיכה פיסית חסרת חשיבות כי הוא פשוט יפה. מה אתה חושב?

שלום גלית, קראתי בתשומת-לב רבה את פנייתך והמלצתי היא לפנות לייעוץ פסיכולוגי לפני שאת ממסדת את הקשר עם חברך. העובדה שאת נמשכת כל כך לאותו עמית מהעבודה, שאינו מעוניין בקשר איתך, והדבר מעיב על הקשר עם חברך שכנראה מעוניין בך חד-משמעית - מעלה תהיות לגבי היחסים שלך עם עצמך. במילים אחרות, קיים מקום לבדיקה מעמיקה ומקצועית יותר האם אינך משליכה על יחסייך עם גברים איזה שהם קשיים בדימוי העצמי שלך, כך שמי שלא מעוניין בך נראה לך אטרקטיבי כל כך ומי שמעוניין בך הרבה פחות אטרקטיבי בעינייך. זהו סינדרום מוכר וכאשר את עומדת למסד קשר וסובלת מבעיה כזו, את עלולה לחבל, שלא במודע, בקשר החשוב הזה (למשל, ע"י התאהבות במישהו אחר ואיבוד עניין במי שאוהב אותך לאחר שהקשר מוסד). אולי המאמר הבא יאיר קצת את עינייך: http://www.giditherapy.com/hasl.html בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com