משאלת מוות ?..

מאז תחילת המלחמה מפלס החרדה עלה. בני ככל הנראה מדתתף בלחימה, לא מוסר פרטים מדויקים. התאפשרה פגישה עימו בסמוך לנקודת יציאה לפעילות , התארגנתי לנסיעה . התקשר לפני מחצית שעה וההודיע שהם זזים . הצטערתי. הצטערתי שלא אפגש עמו אך גם בגגל שמותי נדחה. המפגש עימו היה כרוך בניסיעה לאורך החלק החם של גבול הצפון החשוף לקטיושות. קייויתי שאחטוף קטיושה ואמות ואפילו הכנתי שלט קטן לזיהוי גופתי, קייויתי למצוא שלווה במוות לאחר מפגש עם הבן ואף אחד לא היה חוש שמדובר בסוג של התאבדות. אפילו סידרתי את המשרד להמשך עבודתו של הבא אחרי. גם פנטזתי על הרגע שלאחר המוות, אור לבן שמקיף אותי. הייתי בהתרגשות ושלווה בו זמנית. הרכב שטוף ומאורגן לא רציתי שמישהו יומר לאחר מותי שלא שטפתי את רכבי. בינתיים הנסיעה נדחה לשבת אך אשתי רוצה להצטרף עם הבת ואני בשום פנים לא ארח אותם. תוך כדי כתיבת דברים אלה אני ער להיבט הביזארי והמגעיל . כאילו שגם רימיתי את הבן כי אם היה נופל או נפצע זה היה רובץ על מצפונו שלא באשמתו. נצלתי את הסיטואציה כדי להתאבד באופן הרואי .. מה קורה לי ? מאז תחילת המלחמה אני גם חושש לו שאופן חריג למרות שמדובר בחייל וותיק שכבר עבר מצבים מצבעיים מסכני חיים. גם אישתי הסטרית.. אני זורם עם המחשבות וכותב בשטף אסוציאטיבי. הציעו לי מזמן לקחת חומקים אנטידכאוניים אך סירבתי.

שלום דן, כולנו נמצאים בחרדה קיומית לגמרי מובנת בגלל המלחמה, אך במקרה שלך מדובר בדיכאון קליני של ממש הדורש קודם כל התייעצות עם פסיכיאטר. המחשבות האובדניות שלך מאוד מוחשיות ואני ממש חושש לחייך. אני מפציר בך בכל דרך לפנות מייד לפסיכיאטר לצורך קבלת טיפול תרופתי נוגד דיכאון ובהמשך גם טיפול פסיכולוגי. בבקשה עדכן אותנו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

שלום ד"ר. אני מעריך את דאגתך. התעוררתי בסביבות 10 והתברר לי שבני ויחידתו טרם שינו את מיקומם. נסעתי לקריית שמונה - במהירותיות שנעו בין 120 - 180 קמ"ש. בחיים שלי קודם לא נסעתי במהירות כה חריגה. קריית שמונה כיום עיר רפאים.. הכל נראה לי הזוי...נוסע במהירות מטורפת שומע את הבומים... ארטילריה או קטיושות אלוהים יודע. נפגשתי עם בני וחבריו..ליחידה. נדמה לי ששימחתי אותם... יש בי עדיין כוחות, כלפי חוץ לא רואים כלום. חיבקתי את בני והרגשתי אשם. בגלל החינוך הדפוק שנתתי לו הוא חייל קרבי... ערכים..נתינה ... לאחרים זה משקיבל ממני. הוא וחבריו כה תמימים.. כה ערכיים מלאי חיים שאלוהים ישמור עליהם מפאת עניינים הקשורים לבטחון שדה לא אוכל להרחיב.. צפיתי על הגבעה עליה היה צריך להסתער אך בשל סיבה מסויימת המחלקה שלו לא הגיעה ליעד וכך ניצלו הרבה חיים צעירים .. פתאום הלב נצבט אני רוצה שהוא ייחיה...הוא וחבריו. בחזרה לקחתי טרמפ לוחם צעיר. לביתו. הקפדתי שלא להגזים במהירות הנסיעה. אני חושב שאתה צודק אני צריך טיפול דחוף. הבן שלי שהוא בחור די כן ומאוזן רגשית שיתף אותי בכך שבימים הראשונים של הלחימה די נבהל מהבומים.. עד שהתרגל. מה שמוזר שאני לא חשתי פחד כלשהו... ואני לא רואה בכך שום דבר הרואי... רק עכשיו תופס משהיה. קצת קשה לי עם המצב... אישתי לא יודעת שהבן נכנס ויצא מלבנון במשימת התאבדות.. כמעט...( ומיותרת לחלוטין ברמה הטאקטית ) לא יכול לפרט אבל משארע עם חיילים השבוע תומך בהערכתי . אני מעריך שמשהו השתבש בי אין לי עם מי להתחלק בעומס הרגשי הזה אני רואהאת הבן מתסער וחוטף כדור .. ראוה את ההלוויה שלו את אשתי שבורה ... אני פוסטראומטי מתאונה לפני מספר שנים אך כלפי חוץ אני מתפקד בסדר.. עובד המון שעות ביום, עומד בחלצים נפשיים ניכרים. אני מרגיש שאסור לי להשבר.. למענם כך שלא מסתדר לי כל כך הרצון להעלם לחפש את השלווה באינסוף. אני זוכר בתאונה דאז ולאחריה בסצנה עצמה היתיי כאילו מרוחק מהמציאות במימד של שלווה ...אכן אני צריך פסיכיאטר אבל שיגלה יחס הומני ולא יתייחס אלי מלכתחילה כפסיכי או יתייג אותי.