חייה האישיים של המטפלת

לד"ר רובינשטיין שלום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה. נדמה לי שאני בקשר טוב מאד עם המטפלת שלי, וכמובן מספרת לה הכל. מעולם לא יצא לי לשאול אותה שום פרט אישי (אני לא יודעת איפה היא גרה, בת כמה היא, ועוד דברים בסיסיים) השבוע הגעתי קצת לפני הזמן והיא בדיוק סיימה שיחה שנשמעה כמו עם הבן שלה. כשהתחילה הפגישה שלנו אמרתי לה שבעצם אני אפילו לא יודעת כמה ילדים יש לה. היא לא הגיבה, אז שאלתי מפורשות כמה ילדים יש לה והיא ענתה לי שהיא לא מעונינת לענות על שאלות אישיות. ממש הזדעזעתי מהתגובה שלה, ועברו כמה דקות עד שהצלחתי לדבר שוב, אבל עזבתי את הנושא. בעיקרון אני יודעת לא לשאול שאלות אישיות מידי, ובכלל עד היום לא שאלתי דבר, אבל בכל זאת לא נראה לי שלדעת כמה ילדים יש לה זה אישי מידי, ובכלל העובדה שלא היתה מוכנה לענות לי על השאלה גרמה לי להבין עד כמה ה"מערכת יחסים" שלנו מזויפת וחד צדדית (לא שממש חשבתי שהיא סימטרית קודם) האם זה באמת "חטא" לדעת דברים אישיים מהסוג הזה על המטפלת שלי? האם באמת עדיף שאני לא אדע אם היא נשואה ואם יש לה ילדים או בת כמה היא? זה לא שאני מצפה שהיא תתחיל לספר לי על בעיות בנישואים שלה אבל בכל אופן לא להסכים לענות על שאלה כל כך בסיסית זה לא קצת מוגזם?

שלום גלי, לדעתי, את מסיקה מסקנות מוטעות מתוך הנחות יסוד מוטעות. קשר טיפולי אינו אמור להיות הדדי וסימטרי והעובדה שהוא איננו כזה אינה אומרת עליו שהוא מזויף. השאלה האם ובאיזו מידה מטפל רוצה או מוכן להיחשף בפני המטופל תלויה בגישה הטיפולית ובאישיותו. בגישה הפסיכואנליטית הקלאסית, המטפל אפילו יושב מאחורי המטופל, השוכב על הספה וזאת כדי שהמטופל יתפוס את כל הבימה. בגישות מודרניות יותר מקובל כמובן לשבת פנים אל פנים. אני לא מרגיש נוח להתייחס לתגובה הספציפית של המטפלת לשאלתך. במקומה, הייתי שואל אותך מדוע את שואלת את השאלה, היית עונה בוודאי משהו על חשיבות הקשר והייתי ממשיך את השיחה מהמקום הזה. אני אישית יכול לספר קטע מסוים על חיי האישיים או המקצועיים, לרוב מיוזמתי, אך ורק אם אני חושב שהוא רלוונטי לבעיותיו של המטופל ועשוי לשרת את מטרותיו. אם פרט לאירוע הזה את מגדירה את הקשר כטוב, ונראה שכך הדבר, הייתי מציע לך לדבר על התחושות שהתעוררו בך לשמע תגובתה של המטפלת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

סליחה שאני מתפרצת לשיחה, אבל מעניין אותי מדוע אתה לא רוצה להתייחס לתגובה הספציפית של המטפלת של גלי. אולי אם יתקבל כאן הסבר התנהגותי מטופלים יוכלו לשאת את היחס הבלתי סביר זה. גם לי הייתה מטפלת מהסוג האפתי בעבר ודי סבלתי מיזה. זה גורם לריחוק וחוסר אמון. כל אדם היה רוצה הדדיות בקשר שלו, ושאלה כ"כ מינורית לא אמורה לפגוע בו. במקרה אתמול שאלתי גם אני את המטפלת שלי (החדשה) כמה ילדים יש לה. היא ענתה בשמחה ואף סיפרה בקצרה על כל אחד מהם. אני לא חושבת שהמידע הזה שיש לי ביד עכשיו ישמש כנגדה בדרך כלשהי. להיפך, אני מרגישה טוב שהיא שמחה לספר משהו. היא נתנה לי מעין מתנה קטנה על דברים גדולים שאני נותנת לה, כמו הלב שלי.

שלום ד"ר רובינשטיין אני לא חושבת שהקשר ביני ובינה סימטרי באיזשהו מובן. ובכלל עובדה שהייתי שנה שלמה בטיפול בלי לשאול אף שאלה אישית עליה. כל הנושא עלה כי במקרה שמעתי אותה מדברת עם הבן שלה, פתאום קלטתי שאני לא יודעת בכלל כמה ילדים יש לה ובאיזה גילאים והסתקרנתי, אז שאלתי. כל הנושא נהיה משמעותי רק בגלל שהיא סרבה בהפגנתיות לענות. ובעיני זו שאלה בסיסית מכדי לפגוע בפרטיות שלה ונורא נפגעתי. אני חושבת שלי היתה תחושה שהיא מרגישה מעין צורך לשמור על ריחוק רשמי ממני. הרי היא מכירה אותי, אם היא היתה עונה שיש לה שני ילדים אולי הייתי שואלת על גילם וממשיכה אחר כך לדבר על עצמי. התגובה שלה ממש ממש זעזעה אותי. (אני יודעת. מבחינתה אני עבודה והיא עסוקה כל הפגישה בלהתרכז ולתת לי תובנות חדשות, אבל אחרי שנה של הכירות ווידויים אנטימיים אני כבר דמינתי שיש בינינו קשר.) כשהיא אמרה לי שהיא לא מוכנה לענות כל כך הזדעזעתי שממש שקלתי לקום וללכת ולא לחזור יותר לעולם (ואם לא הייתי חייבת לה כסף יש סיכוי לא רע שהייתי עושה את זה) היא לא שאלה למה אני שואלת ורק חיכתה בהתחלה שאני אמשיך הלאה. אחרי כמה דקות היא הבינה שהזדעזעתי, אני לא שותקת אף פעם כל כך הרבה זמן והיא הסבירה לי שאני אמורה להשליך עליה מערכות יחסים שלו עם אחרים ולכן עדיף שאדע כמה שפחות. לי זה נשמע תירוץ מצוץ מהאצבע. (אני יודעת שיש תאוריה כזאת, אבל אני לא חושבת שזה בדיוק רלוונטי אחרי שנה של טיפול שכבר השלכתי את כל מה שיכולתי ובכלל לגבי שאלה כזאת סתמית) אני חושבת שהיא השתמשה בתירוץ התאורטי כי היא הבינה שצריך לתת תירוץ כלשהו בהנתן הזעזוע שלי ואני חושבת שזו פשוט המדיניות שלה ושהיא משום מה חוששת מלהחשף. (אני לא יודעת אם זה קשור אלי או בכלל) הפסיכולוגית שלי מעולם לא אמרה דבר על עצמה, וכל זמן שלא שאלתי זה היה בסדר. עכשיו אני תקועה. בסוף נגמרה הפגישה ועכשיו אני מבינה שחוויתי את הסירוב שלה כדחיה ממש חזקה. (כאילו היא לא מסוגלת לסמוך עלי אפילו בידי את הפרטים הכי בסיסיים בחייה, שכל שכן בבנין שלה יודע) אני חושבת שבעצם זה רק מעצים תחושה של ריחוק בינינו שתמיד הפריעה לי ורק לא הצלחתי להגדיר אותה. אני די מדוכאת מזה כבר שלושה ימים. פעם ראשונה מאז שהתחלתי לבא אליה שאני שוקלת להפסיק. אני פתאום לא מאמינה לה יותר. אני לא יודעת איך להמשיך הלאה. אני ממש חוששת מלבא לשם שוב. ממש יש לי הרגשה שהכל נהרס במחי תשובה אחת. אם אני אעלה את הנושא כפי שאתה מציע והיא תדבוק בגישתה להסביר לי למה תאורטית זה נכון אני פשוט לא אוכל לעמוד בזה. קיוויתי שעד הפגישה הבאה זה יעבור לי. אבל זה ממש לא נראה שזה הולך לקרות. ד"ר רובינשטיין, אני קוראי הרבה את תשובותיך ואני יודעת שאתה לא אוהב להגיב על התנהגויות או החלטות של פסיכולוגים אחרים, אבל אתה יכול לענות לי האם גם אתה היית מסרב לענות על שאלה כזאת? האם אתה יכול להבין כמה זה פוגע הסירוב הזה?

קראתי את ההודעה שלך והבנתי את התחושה שאת חשה שהקשר חד צדדי, יש בכך המון המון תסכול. שלפעמים כמו שאת משתפת את רוצה גם להכיר. אני בחיים לא שאלתי את הפסיכולוגית שלי שאלות אישיות מידי עם כי לה למשל לא הייתה בעיה לספר לי דברים על עצמה. אבל זה נורא מתסכל. גם אני הגעתי למסקנה שיש משהו מזוייף קצת בקשר הזה. לא יודעת אם מזוייף, אבל כאלו תעליתי בצורה כואבת, הוא מוביל בסופו של דבר לנקודה מסויימת וכשזו מתממשת הקשר ניגמר ויש בזה משהו אכזרי.

אז אני לא חושבת שהיא לא סומכת עלייך. אני חושבת שהיא כנראה מיסודה טיפוס שמאד נוטה לשמור על הפרטיות שלה במסגרת עבודתה, בלי שום קשר אלייך. יכול להיות שהשאלה הספציפית הזו לא הייתה משהו שאיים עלייה אבל היא חששה שאם היא תספר לך שזה יפתח לך פתח לחדירה לחייה, כנראה זה מה שמאיים עלייה. לא נראה לי בכלל שאת צריכה לקחת את זה באופן אישי. זו כנראה האישיות שלה. יחד עם זה אני הייתי מדברת איתה על זה ואומרת לה את הרגשתי בנושא. אני מבינה לליבך מה גרם לך לחוש פגיעה, אבל תביני שזה לא אישי נגדך...