קשר טיפולי

נורא מעניין אותי. אני מטופלת די הרבה זמן, ניקשרתי לפסיכולוגית שלי אבל הטיפול כמו כל דבר בחיים הולך להסתיים. פשוט כי אין על מה לדבר הכל כבר ניפתר. אני מודה שכואב לי נורא לעזוב את הפסיכולוגית שלי. יש שאלות רבות שמציקות לי וביניהם אחת שהייתי רוצה לשמוע צד של פסיכולוג כאן: איך אתם (הפסיכולוגים) רואים אותנו? רק כעוד מקור הכנסה יקר? או אולי כבני אדם שאהובים עליכם. ברור שנדרשת כימייה בטיפול. ונניח שיש אותה, אז האם זה כל כך קל לכם להיפרד מאיתנו או שזו סתם הצגה וגם לכם קצת עצוב? האם מרגע שיצאנו מהמשבר אליו נקלענו אנחנו כבר פחות חשובים לכם, כאלו הפרוייקט שלכם הסתיים ולכן אתם פחות מוצאים בנו עיניין? מצאתי את עצמי מתחבטת בכל סיפור הפרידה הזה ולפתאום נראה היה לי שבעצם כל מה שהתחיל שם בקליניקה הוא סתם, כאלו בסדר, היא עזרה לי ואיפשרה לי לשפר את חיי פלאים, אבל כאלו באתי, ניקשרתי, הייתה כימייה, זה זרם, נוצרה לי תלות בה, נוצר כלפייה חום שנראה היה שהדדי , היה חביב איתה, היא הייתה שם כשבכיתי, כשנפלתי, כשרעדתי,כשנבלתי, כשהייתי חסרת אונים... ו... עכשיו זהו. אני מבינה טוב שזו הדרך היחידה לסיים טיפול וטיפול טוב גם מצליח להסתיים טוב ולענין. אני אולי בדרך להשלים עם סוף התהליך, ובכל זאת כל המחשבות האלה קיימות כל כך חזק בראשי. מצטערת על האורך רק חשוב לי נורא לדעת איך זה מהכורסא שמנגד...

שלום אדווה, בכורסא שמנגד יושב אדם שלמרות שהוא מקבל תשלום עבור עבודתו, איכפת לו ממך, את מעסיקה אותו, הוא חושב עלייך ומרגיש כלפייך דברים - אחרת, סביר מאוד להניח שרוב המטופלים, שהם בדרך כלל אנשים רגישים - היו מרגישים בכך ועוזבים אותו. אין זה אומר שהמטופלים מעסיקים את המטפל, כמו ילדיו, אשתו, הוריו או חבריו, אך העבודה הטיפולית בהחלט מערבת רגש. בגלל כללי המסגרת הטיפולית, שנועדו לאפשר את התהליך הטיפולי, הפסיכולוגית שלך לא תיצור איתך קשר מיוזמתה ותשתף אותך במחשבותיה וברגשותיה עלייך לאחר תום הטיפול, ואפילו לא בין השיחות, כמו שהיא גם לא תשתף אותך בבעיותיה האישיות. אלה הדברים המבדילים קשר טיפולי מקשר חברי. ועם זאת, הרגש קיים וברוב המקרים הוא גם אותנטי, שכן אחרת, כאמור, המטופל היה מרגיש בכך ועוזב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

למטפל לא קשה באופן אישי בתור אדם לחוות כל פעם מחדש את תחושות האכפתיות והאמפטיות והכאב עם המטופל שלו. או שמטפל שם איזה מחסום כזה על מנת לא להזדהות. כלומר האם הכאב שהמטופלים חווים חודר אליכם? ואם כן אז איך אפשר ככה?