דיכאון

על פי אבחנתו של הפסיכיאטור אני סובל מדיכאון מג'ורי (טראומה) ממוקד מאוד בנקודה מסוימת של החיים על אף שאני מרגיש שאין לי תכלית בחיים,אומר הרופא שאני מצליח לזרום עם החיים עם שיקול דעת מאוד נבון לדבריו. האמת להיאמר כי תמיד הרגשתי בשנאה כלפיי בין מוסתרת לבין גלויה (אני לא סובל ממחלת הרדיפה) אך תמיד שמרתי על איזון בגלל היותי אדם מאוד מאמין ומאוד דתי (אני לא חרדי) ומאוד אופטימי אדם שלא קינא בימיו. הפסיכיאטור מנסה להיות אמנם אימפטי אבל אני מרגיש כאילו זאת צביעות שאני ממילא לא סבלתי ומביאה אותי לידי הרצון לעזוב אותו. הצלחתי להרחיק את הפקידים שלי שניסו לשמור על קשר חם,ראיתי זאת כצביעות,כי אף פעם לא האמנתי בחברות בין בני אדם,ותמיד עשיתי הכל ללא עזרה כלשהי,הכל בכוחות עצמי,דבר שהגדיל את הניגוד ביני לבין הסובב אותי. פשוט נמאס לי עד כדי כך שיש לי רצון גבוה לשים קץ לחיי.כי גם כאשר אני מעניק אהבה בחינם ללא תמורה,רק להרגיש שאני אהוב,אני מרגיש דחוי.וזה מגביר את הרצון לנתק את פעילותי הציבורית שירדה פלאים. אני מנסה לשקם את עצמי באמצעות לימוד תורה שמילאו את חיי,זה כעשרים שנה.אבל אני מאוד מתקשה מאז ינואר 2005 בעת שניסיתי להתאבד שלוש פעמים עקב בעיה בעבודה. איבדתי את החשק את הרצון את האמונה כי יש לי תכלית כלשהי.אני מרגיש את עצמי כבהמה שנתנו לו חיים ולא יודע מה ערכם.אני לא מאמין בתרופות,הדבר היחידי שמחזיק אותי בחיים זאת העובדה שאני לא רוצה להכעיס את האלהים ואני מרגיש שזה הולך ונגמר לי. כאשר אני יורד לטייל אני מקבל דיכאון בלראות את האנשים המשועממים המסכנים החולים את האומללים,דבר שמכניס אותי לדיכאון עוד יותר. מה עושים?????!!!!!!

שלום יוסף חיים, אתה אכן נמצא בדיכאון מאג'ורי קשה, שאינו ניתן להתמודדות ללא טיפול תרופתי. חלק מההרס העצמי שלך הוא במקרה זה הסירוב העיקש שלך לקחת טיפול תרופתי, שהוא תנאי הכרחי (!) לשינוי במצבך. כל הכבוד לך שאתה מתפקד בעבודה במצב נפשי כה קשה, אך נראה לי שזה מטעה גם אותך וגם את הפסיכיאטר שלך. גברים, קל וחומר גברים דתיים שמרניים, לא מרשים לעצמם לבטא חולשה ואתה נאחז בעבודה, ובעיקר בשליטה שהיא מקנה לך, כקש אחרון. הציפיות שלך מאנשים גבוהות מאוד ולא מציאותיות וכשאינן מתגשמות במלואן אתה מאבד את אמונתך, תחילה במין האנושי ובהמשך אולי גם באלוהים. לפסיכיאטר שלך באמת איכפת ממך, גם לי נצבט הלב כשקראתי את פנייתך ובוודאי שלעוד אנשים רבים איכפת ממך. זה לא אומר שהפסיכיאטר שלך חושב עליך כל הזמן או שאני אמשיך לחשוב עליך ללא הרף לאחר שאסיים לכתוב את תגובתי, אבל לא כולם שונאים את כולם כל הזמן ולא כולם אוהבים את כולם פה ושם. מצד אחד, בהחלט יש ניגודי אינטרסים בין בני-אדם, שהם חלק ממלחמת הקיום, ומצד שני, יש "יחס חם פה ושם", כמאמר שירו של דני ליטני, ובין שני הקצוות הללו אנחנו צריכים לתמרן. אני מפציר בך לחזור אל הפסיכיאטר שלך ולקחת את הטיפול התרופתי שהוא מציע לך. אני משוכנע שאתה טוב מאוד בעבודה שלך - תן לו לעשות את העבודה שלו! בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com