שתיקות בטפול

שלום ד"ר רובינשטיין אני נמצאת בטפול כשמונה חודשים. הבעיה, שאני מוצאת את עצמי רוב הפגישה שותקת, ללא מילים, אין לי מה להגיד. זה מעצבן אותי ואז אני סתם מקשקשת, מחפשת מה להגיד.... בתקווה שיעבור הזמן. (שאלתי את הפסיכולוגית שלי אם אפשר פשוט לקצר הפגישה והיא התנגדה בתוקף) אני מניחה שלחוסר המילים הזה יש אולי משמעות פסיכולוגית ושעדיף לנסות ולהבין אותה לעומק... אבל אני לא מעוניינת, זה ממש מעצבן אותי, כל השבוע אני חושבת על זה, ומתעצבנת מזה שהפגישה הבאה מתקרבת. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון, כרגע אני במצב "מאוזן" יחסית אם כי עדיין לא חזרתי לעצמי לחלוטין. אני רוצה לבקש מהמטפלת שהיא תיזום שאלות וכו' כדי להקל עלי. האם זה מקובל ? האם היית נענה לבקשה כזו ממטופל שלך ?

שלום טלי, רבות נכתב על שתיקות בטיפול (של המטפל ושל המטופל כאחד וגם של שניהם יחד). בגישה פסיכואנאליטית קלאסית, המטפל אמור להכיל את השתיקה ולא להפר אותה. יש אף המרחיקים לכת ורואים בהפרת שתיקתו של המטופל מגבלה ביכולת ההכלה של המטפל. מעבר לכך, יש כמובן הבדלים בין-אישיים בין מטפלים בנכונותם ורצונם להפר את שתיקתו של המטופל. אישית, הייתי נענה לבקשה כזו של המטופל, משום שחלק מהמטופלים, בדומה לך אולי, עלול באמת לעזוב את הטיפול, שלא בטובתו, בגלל קושי להעלות נושאים משמעותיים לשיחה ולהחמיץ בכך הזדמנות לשינוי. אני גם מתקשה לקבל את המונח "מקשקשת" - לדעתי, מכל "קשקוש" ניתן לדלות חומרים טיפוליים או לפחות להגדיר מחדש את ה"קשקוש" במונחים טיפוליים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

מה קורה כאשר גם השתיקות מתבטאות בנוסף לחדר בטיפול גם ביחסים בין אישיים?