מיכל ניב ז"ל

רציתי לשמוע את חוות דעתך האישית והמקצועית. בפעם הראשונה ששמעתי את קולה של שדרנית הרדיו מיכל ניב (ששמה קץ לחייה בינואר 2000) הרגשתי שכל מה שידעתי, כל מה שהייתי איננו עוד וחיי מאז לא שבו להיות כשהיו. חיתוך הדיבור הבלתי אפשרי שלה, ההומור העצמי, האירוניה טעונת השנינות, הקול המעושן,ההסתכלות הכ"כ מפוכחת על החיים. הרגשתי שלא קיים עוד משהו ביקום כולו שמשתווה לאישה הזו.חיי התנהלו מתוכנית לתוכנית ובין לבין העברתי את זמני בהמתנה. המיסתוריות שאפפה אותה וההתרחקות מפרסום רק הוסיפה להילה שלה והעצימה את תחושותיי והרגשתי שכבוד יהיה בשבילי לנשום את אותו האוויר שהיא נושמת. ההודעה על התאבדותה תפסה אותי בהפתעה מוחלטת. הלם, זעזוע, ואפילו, אין להסתיר, כעס מסוים. מאז מותה לא נותר את מי להעריץ - עולם שבו התרבות מקדשת את הסלבריטאיות והאופנתיות ולא את האמנות. עד היום אני נכנסת לאתר ההנצחה שלה ברדיו תל-אביב ומאזינה לקטעי תוכניותיה ומאמינה שלא נולד האדם שמגיע לקרסוליה מבחינת הגאונות, המתוחכמות, מהירות המחשבה והדיבור,טעמה המוזיקלי, התנהלותה השרמנטית בחיים. איך ניתן להסביר שאשה חכמה במיוחד (ולא ילדה הנגררת למעשה זה או אחר עקב רוח שטות או מצוקה) שוודאי הייתה ערה לכל אפשרויות הטיפול שקיימות התאבדה? האם יש אנשים שאין מזור למצבם הנפשי וזה הפתרון עבורם? תודה וסליחה על אריכות המכתב.

אינני מצדיקה התאבדויות,וזה מפחיד אותי,אך לדעתי לאנשים שמתאבדים יש אומץ אדיר לעשות זאת והם לא פחדנים לדעתי, כי בתור מישהי שסובלת ולא טוב לה, אני יכולה לומר שהפתרון הכי קל נראה התאבדות-מחד, ומאידך- אין לי אומץ לעשות זאת אפילו שפעמים רבות חשבתי על כך. אינני חושבת שהיא עשתה צעד נכון,והחיים לדעתי יקרים מאוד,אך אני מעריכה אותה על האומץ הרב שהיה לה לעשות מה שהיא רוצה ולא לפחד לעשות זאת. מקווה שדבריי לא יוצאו מהקשרם - בשום אופן אינני תומכת בהתאבדות כפתרון,כי תמיד בסוף יהיה פתרון כלשהוא, אך אני רק אומרת שדרוש אומצ רב להתאבד ולוותר על דבר יקר כ"כ - החיים.

מישהי יקרה! גם אני חשבתי לא פעם על התאבדות אבל עצה חכמה שקיבלתי מאיש מקצוע ומלווה אותי עד היום - "בכל פעם שאת חושבת על התאבדות, תדחי את זה למחר". "אני לא מכיר", הוא הוסיף, "אף אדם שמצטער היום על כך שלא התאבד אתמול... ובכך שתדחי את הביצוע מיום ליום, מי יודע, אולי יגיע הרגע שבו החיים יהיו קלים יותר...". אין לי מקורות, כמובן, בנבכי נפשה של מיכל ניב, אבל המחנק הזה בגרון: זה ניחוש, לא יותר, אבל ניחוש כל כך בטוח בעיני - "לא יכול להיות" שהיא פעלה ''נכון''. אוביקטיבית. אולי יש מקום לפעמים (והתאבדות של דמות מפורסמת ואהובה היא הזדמנות) לנסות לזעוק לאנשים צעירים שחושבים או מתכננים להתאבד: לא! חכו עוד קצת! נסו טיפול, בקשו תרופות (זכרו, הדכאון שלכם אולי הוא רק כימיה, ויש כימיה שתעשה אותכם מאושרים), שוחחו בגילוי-לב עם מישהו. זכותכם להתאבד, אבל, אל תממשו את הזכות הזו. לא עכשיו. דחו את ההתאבדות לימים יפים יותר. מקווה שתרגישי טוב ותודה על תגובתך...