לנקות או לא לנקות, זאת השאלה...

ד"ר גידי שלום. אני בת 22, גרה בבית. לפני כשנתיים ההורים שלי התגרשו ומאז אני גרה עם אימי ואחותי הקטנה (בת 17). מאז הגירושים ואפילו לפני כן, לאחותי הקטנה מותר הכל. אימי לא שמה לה גבולות כמעט בכלום. זה מתבטא גם בכך היא תלמידה לא ממש טובה (יחסית אליי ואל אחותי הגדולה) וגם בעוד כל מיני דברים. היא לא עושה משהו ממש רע, אבל היא די לא עושה כלום. אני ואחותי לא חולקות חדר, אבל אנחנו כן חולקות חדר אמבטיה. עכשיו, מפה זה עלול להישמע קצת מטופש, אבל ככה אני מרגישה... מאז הגירושים הפסקנו להעסיק מנקה, הבית כולו במצב סביר, אך מן הסתם חדר אמבט מתלכלך בתדירות גבוהה יותר. העניין הוא שלאחותי המצב לא מזיז כלל. ואפילו אחרי שאני מנקה היא לא משתדלת יותר מידי לשמור על כך. אימי לא מתערבת (כי כמו שכבר ציינתי היא מרשה לה הכל). עכשיו, מצד אחד יכולתי להגיד, טוב גם לי לא איכפת. אבל אם כבר איכפת לי ואני לא רוצה לארח אנשים כשזה המצב, ואני כבר כן מחליטה לנקות בעצמי, למה אני לא יכולה להיות שלמה עם ההחלטה הזאת? כי המצב שנוצר הוא גם שאני מנקה וגם שאני כל הזמן מרגישה פרייארית לגבי זה. וכאילו היא ניצחה אותי. זה מגוחך? איך אני מתגברת על ההרגשה הזאת? תודה רבה ..

בתור אחת שגם סובלת מפינוק יתר של אח קטן בן 18 שלא עושה כלום בגלל חינוך מתירני של ההורים אני יכולה לומר לך שמניסיון של הרבה שנים הסוד הוא לנסות לשמור על יחסים טובים על אחותך הקטנה וכן לנסות להסביר לה בצורה הכי פשוטה וכנה בדיוק את מה שהסברת פה. אני יודעת שזה קשה עד בלתי אפשרי לפעמים אבל זה חשוב. ורואים תוצאות. אם ההורים לא דואגים לזה ואנחנו סובלים סובלים מהחוסר חינוך שלהם זה לא אומר שזה בלתי הפיך. דרך אגב, אצלי אני הבנתי שאת ההורים כבר אי אפשר לשנות והם כבר לא ישנו את דרכם כלפיו לכן אצלי זה מקרה אבוד. אם אצלך ההורה/ים זה לא מקרה אבוד אולי תנסי לדבר גם איתם.

העניין הוא שאצלי לא רק ההורים זה מקרה אבוד, אלא גם האחות הקטנה. באמת. מה שאני מבקשת מד"ר גידי זה פשוט איך לא להרגיש פרייארית שאני כבר עושה את מה שצריך, כי זה באמת לא כזה הרבה עבודה וזה כן גם בשבילי, אך יוצא שאני גם עושה את זה וגם מתייסרת על כך ימים וזה מפריע לי בריכוז וביומיום. אין איך לשנות את אחותי או את ההורים, אני רוצה לדעת איך להשתנות בעצמי ואיך למנוע מזה להרוס לי.