הצילו איך לעזור לאחי ידיי כבולות .......

אחי בדיכאון כבר כמה חודשים והוא מתחיל להתנהג כמו משוגע אמיתי דופק על הקירות מתוסכל כבר כתבתי לך בשמו לפני כמה ימים כי הוא ישב לידי ורציתי שיראה שאני פונה בשמו לעזרה אבל כתבת לי שהוא צריך לגשת לטיפול אבל הוא מסרב הוא רק שקוע בשאלה "מה קרה לי ואיך ולמה" וזה גרוע מיום ליום הוא צועק בלילה מזמזם ממש מתייסר איך מביאים אותו לטיפול ניסיתי את הכל הוא פשוט לא מדבר על מה שקורה בפנים ניסיתי גם לאיים שאם לא יפנה מיוזמתו אני אביא הביתה מישהו אבל אין מענה הוא רק מתייסר עוד איך ואיך מה לעשות לא רוצה לאשפז אותו בכוח ממש לא רוצה מבקשת יעוץ דחוף

לאחות המודאגת שלום. אני מבינה את מה שעובר עלייך, ואני מדברת מהצד של אחיך, אני הייתי במצבו, שום עצה לא רציתי לקבל, לא השלמתי עם המצב שנפל עליי וסרבתי להאמין שזה דיכאון וכמובן הרבה הרבה רחמיים עצמיים, ובחינת נאמנותם ואהבתם של המשפחה. לטיפוסים פרפקציוניסטים, בעלי בקורת עצמית קשה { אחיך נראה לי גם כזה} . יש נטיה לעבד יותר מידי מצבים, יש לאחיך רצון להבין בעצמו מה קרה, מפני שהוא חושב שיוכל לפתור את המצב בעצמו. אני פחדתי שלא תיהיה לי שליטה על הטיפול אם אלך לרופא, תמסרי לאחיך שרצונו להבין הכל העצמו, זהו רצון ידוע שיש לאנשים "שנפלו" לדיכאון , הוא לא המציא שום דבר חדש.רבים וטובים סובלים מזה. דרוש רק ביקור אחד- שניים לאבחון הבעיה, ניתן טיפול ואז הוא חוזר לשלו, תוך זמן לא ארוך החרדות, המתח, הרגישות הגדולה נרגעים להם,רגיעות זו תיתן לו קצת שקט ואז הוא יכול לאסוף לו מידע בנושאים שונים, ולהבין מה קרה לו, למה ואיך , כמה שרק הוא ירצה. בהמשך הוא יהיה במעקב עם הרופא, לא ייחיבו אותו בדבר הוא ילד גדול, אבל שיעשה רק הצעד הראשון, אפילו רק לשמוע, שיהיה לו חומר למחשבה, אני משערת שקצת נמאס לו ממחשבותיו שלו - צוחקת- באמת השד לא נורא כל כך. החיים בצל דיכאון ,חרדות, רגישות וכעסים, הם הרבה יותר נוראיים מביקור, אחד לפחות אצל איש מקצוע, באם צריך טיפול תרופתי, זה לא נורא כפי שחושבים יש סטיגמות קשות אבל הדור החדש של התרופות טוב , יעיל, מהיר, וללא תופעות לוואי חמורות ולא מתמכרים להם. אני בטוחה שיש לו את היכולות המנטליות והשכליות, לעמוד באתגר החשוב ביותר בחייו. אל תתיאשי ממנו, אל תוותרי על האמונה שיש אפשרויות לצאת מהמצב הקשה הזה. אני מעריצה אותך, כל הכבוד לך, לא להרבה אנשים יש יכולת לתמוך ברמה כזו, מקווה שעד שהרופא יחזור מחופשתו, תחזיקו מעמד שניכם. ב ה צ ל ח ה לכולנו

שלום הדר, אני מצטרף לתקוותה של בילי שכעת העניינים רגועים יותר. לפעמים אדם הנמצא במצבו של אחיך, עם כל הסבל הכרוך בכך, זקוק לעוד זמן כדי "להתבשל במיץ של עצמו" עד שיוכל להיעזר. אישית, כבר נתקלתי במטופלים שעשו את הצעד הראשון והגיעו לטיפול, אך עשו כל מאמץ לחבל בו, משום שהסבל הרב מעניק גם ביטחון. זו הדרך שהם מכירים ועם כל המצוקה, זו הדרך שיש להם עליה שליטה. הוויתור על הביטחון הזה אינו קל, במיוחד לאנשים בעלי צורך עז בשליטה וקושי להפקיר את עצמם באופן חלקי וזמני בידי המטפל. לעיתים קרובות ההתנגדות לטיפול תרופתי, שאכן יכול להביא הקלה תוך זמן קצר יחסית, גם היא חלק מהעניין. גם אני מעריך מאוד את רצונך לעזור לאחיך, אך להרגשתי, מאמצי השכנוע לפנות לטיפול רק יגבירו את התנגדותו ובמקרה ה"טוב", הוא יפנה בשבילך ולא מיוזמתו, ואז אין לטיפול ערך רב. המלצתי היא לתפוס מרחק רגשי מאחיך, להיות שם בשבילו, אם וכאשר יהיה מוכן לפנות לטיפול ולהמשיך לתמוך בו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org