מתוסבכת

לד"ר שלום רציתי לדעת האם חוסר בטחון וחוסר עצמאות זה משהו שיכול להיות כרוני ופתולוגי? אני בת 25 גרה עם ההורים ולא היה לי חבר עדיין, התחלתי לעבוד לא מזמן שזה קצת תורם לעצמאותי אבל לא מדובר בשכר שמאפשר לי לעזוב את הבית, ובכלל, אני מרגישה לא בשלה להתמודד עם העולם הזה כ"כ. כשגברים מנסים להתחיל אותי אני מיד נכנסת להתגוננות ודוחה את ההצעה על הסף, לפעמים אני נבוכה מעצמי אפילו שאני מאוננת לבדי אז המחשבה להיות בעמדה אינטימית כזו עם מישהו נוסף זה משהו שאיני יכולה לעכל בכלל, לא יודעת להתמודד עם סיטואציות כאלה, אין צורך להרחיק לכת לאינטימיות של ממש, אפילו שיחה בנושא לא קלה עבורי ואני מיד נוקטת באינטלקטואליזיה ושומרת מרחק רגשי. העדר העצמאות/אוטונומיות שלי חורה לי עתה עוד יותר משום שאחי, בן 28 מצא עבודה ועזב את הבית. אני הרבה פחות עצמאית ממנו ונוטה להיות חסרת בטחון וחסרת יוזמה. לפעמים נדמה לי שאני חיה בתוך איזה מן כלוב פנימי ולא ממש חיה את החיים. עמוק בנפש בא לי להיות משוחררת ולפעול לפי איך שבא לי, להרגיש חופשיה, אבל אני מרגישה כבולה ומודחקת, מרגישה שלא קיבלתי כלים כיצד לחיות, כיצד להיות חופשיה מבחינת צרכים חברתיים/מיניים ואחרים.. אני הייתי בטיפולים שונים וזה לא ממש עובר לי. כלומר אני מצליחה לתפקד טוב יותר מבעבר אך התחושה שאני כבולה מינית או רגשית לא עוברת. האם יש יכול להיות לכל החיים כך? מה כובל אותי ככה? איך אנשים אחרים מצליחים להיות משוחררים ובוטחים?

שלום אני, קראתי בתשומת-לב את פנייתך. אנשים מתפתחים בקצב שונה מסיבות שונות. לכן, למרות שאני מבין את ההרגשה, לא הייתי מציע לך להשוות את עצמך לאחיך או לאנשים אחרים. עם זאת, ברור שהדבר מפריע לך והדרך היחידה להאיץ את תהליך ההתעצמאות שלך בכל המישורים הוא להמשיך ללכת לטיפול פסיכולוגי, שלפי תיאורייך, כבר עזר לך בעבר ולכן התחזית בהחלט טובה אם תמשיכי ותתמידי. ברמה ההתנהגותית, אני אכן מציע לך להניח כרגע לבעיות האחרות, ולעשות הכול כדי לגור מחוץ לבית ההורים. מניסיוני, זה כשלעצמו, עושה נפלאות ו"פתאום" חלק מהדברים מסתדרים מאליהם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org