דאגות

בתי בת 22 סבלה מדכאון טופלה בכדורים שנרשמו על ידי פסיכיאטרית, בתקופת הקיץ החלה להתנהג בקולניות ושמחה מוגזמת, היא גרה רחוק מאיתנו והקשר עימה היה בעיקר טלפוני, מעט ביקורים, בביקורים היו ביננו חילופי מילים ודברים בנסיון להרגיע אותה, בתקופת הדכאון טופלה אצל פסיכולוגית והמשיכה את הטיפול בקיץ, בשלב מסויים שמתי לב לבזבוז כספים מוגזם ,שינויים תכופים במקומות עבודה , ובשלב מסויים כאשר הוצאת הכספים הגיעה לאלפי שקלים איתרתי את מס. הטלפון של הפסיכולוגית הסבתי את תשומת ליבה למה שקורה, תגובתה היתה ,"אוי ,היא מאנית" , מאותו רגע הייתי בקשר עם הפסיכולוגית (לא הסכימה לקשר ביננו ללא ידיעת בתי, והקשר היה בהסכמה), ההי ירד לאט ואז הגיע שוב הדכאון, רק בשלב זה קיבלתי הסבר ,ולא מהפסיכולוגית על מהות העליות והירידות במצבי הרוח, ופסיכיאטרית קבעה שהיא מאנית -דיפרסית, היום מטופלת בכדורים, שאלתי: האם לאחר שנה ויותר של טיפול אצל הפסיכולוגית, שלמעשה לא איתרה את המצב המאני עד שהתרעתי ,רצוי להמשיך בטיפול אצל אותה המטפלת? גם בתי איבדה מעט את האמון בה.

שלום מודאגת, שאלה לא קלה. אנחם אותך - ומניסיוני, זו באמת נחמה גדולה - שאיתרת את הגל המאני בזמן והישגתם איזון תרופתי. עם זאת, כשאני מנסה להשתחרר מכבלי האבחנה, מה שאני מרגיש כאן הוא טשטוש גבולות מסוים בין חוסר האמון שלך בפסיכולוגית וחוסר האמון של בתך ואני שואל את עצמי באיזו מידה בתך מושפעת ממך. את היצלת אותה, כשסכנה אמיתית ריחפה מעליה, והראית לה שאמא יודעת טוב יותר מהפסיכולוגית. אין ספק, שהתערבותך במצב ההוא הייתה מבורכת וחיונית. השאלה המרכזית היא איזה קשר בתך יצרה עם הפסיכולוגית. כל איש מקצוע עלול לטעות ואם זו לא הייתה מאניה קיצונית, לפעמים קל מאוד לטעות. לפעמים זו תוצאה של מעורבות-יתר של המטפל שמשתתף בשמחתו של המטופל על ה"גאולה" מהמצב הדיכאוני. אם לבתך יש שפה משותפת וכימיה עם הפסיכולוגית, הייתי מציע להמשיך את הטיפול אצלה ולבדוק באיזו מידה חוסר האמון של בתך הוא תוצאה של חוסר האמון שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org