הפסקת טיפול

אני בת 40 , בטיפול קצת למעלה משנה. הגעתי לטיפול במשבר מאוד קשה של דכאון, במצב של כלו כל הקיצים. במהלך השנה הזו השתנו דברים בחיי (אוביקטיבית=כלומר לא כתוצאה מהטיפול), ויצאתי מהמשבר. ראוי לציין שעד לפני כחודש וחצי נעזרתי גם בתרופות במינון מאוד נמוך. בהתחלה "נתתי את עצמי" בטיפול ולו רק מהסיבה שזה היה המקום הבטוח היחיד בתוך הדכאון הנורא, ככל שנחלצתי מהדכאון נסגרתי יותר ויותר (דבר ידוע שמלווה אותי שנים). לאחרונה (חודשיים שלושה) אני ממש דורכת במקום גם הפסיכולוגית דורכת איתי. זה די מתסכל ואף גרם לי להעלם לשבועיים שלושה. הרצון שלי אחרי כל פגישה מתסכלת הוא להתחפף מכל הענין או לחילופין לקחת פסק זמן, אבל אני מהססת כי כנראה די נקשרתי לענין. זהו בקצרה (-: אל תפנו אותי לדון בענין בטיפול. גם הפסיכולוגית שלי מרגישה תקועה ודי מתחננת (אני חייבת לומר) שאבוא עם חלומות, מן הסתם זה עשוי להניע משהו לדעתה. אני מחפשת ככה רעיונות/ תחושות שלכם. אני די בענין של לקחת פסק זמן.

שלום פרמה, בד"כ אני מבקש ממטופלים דיכאוניים להיזכר ברגעים הטובים, אך במקרה שלך נדמה לי שיכול להיות רעיון לא רע להיזכר דווקא ברגעים הפחות טובים, שבהם היית בדיכאון והטיפול היווה עבורך מקום בטוח. הרי את לא רוצה להיות תלויה תמיד בנסיבות החיצוניות (ה"אובייקטיביות") שיעזרו לך להיחלץ מהדיכאון. הפוטנציאל הדיכאוני קיים ודרוש גירוי חיצוני מתאים כדי לגרום לו לפרוץ. התייחסי לטיפול כאל אמצעי מניעה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org