זעם נרקציסטי ?

אני מתקרב לשנתי ה50 - משוקם תעסוקתית לאחר תאונה בה נפגעתי לפני מספר שנים. ילד בצבא ביחידה קרבית עבר תאונה לפני שבועיים והפך לפוסטראומטי טרם שילובו בקורס יוקרתי בצה"ל. ילדה מתבגרת. אישה חרדה וחרדתי שמתמודדת תוך דחיסת רגשותיה שיחות טלפון אינסופיות עם חברות . מצב כלכלי בלתי יליב. שני רכבים אחד בשלביל הפוזה צורך כסף רב ולטווח ארוך. איכשהו מתסיר את סערת הנפש- פגיעותי -מצב הפוסטראומטי אותו אני גורר זמן רב ודוחף את עצמי קדימה ולמעלה. אפילו קודמתי בעבודה על אף העובדה שהייתי מעדיף תפקיד זוטר עם פחות אחריות שמעורר פחות חרדות במידה ולא אעמוד בציפיות שלי עצמי. אני פרפקציוניסט על אף מגבלותי הרגשיות גופניות ואפילו קוגניטיביות מצליח ללמוד לתואר שני על מנת להתעדכן מצקועית ולהתמודד מול העובדים הצעירים.הורי הקשישים אנשים אינטליגנטיים ועצמאיים בעבר מזדקנים . אני חש את ראשית החידלון , את מותם המתקרב בשילוב עם זכרונות ילדות ורגשות אשם סביב חוסר סבלנותי לכשליהם התפקודיים ולביטויי התדרדרותם המנטאלית . לאחרונה מאבד את סבלונתי.אני שהייתי אדם פרו-חברתי רודה- במידת מה בעובדי, מבלי לגלות אמפתיה והתחשבות מספקת. היות הבוס הדגיש בפני שעמיתים שלי דיווחו לו שההדרכה שאני נותן לעובדים היא לקוייה ובלתי מספקת וביקר את העבודתי תוך שהעלה ספקות ביחס למצבי וכישורי. שמרתי על קור רוח והגבתי עניינית היות ונסיון החיים לימד אותי שלא להגיב אמוציונאלית במצבים כגון אלה. נראה לי שהביקורת שלו הייתה מוצדקת ואפילו חידדה אצלי את התפיסה שהתייחסתי לעובדים באופן לא ענייני ומקצעי. יחד עם זאת , אני מלא כעס על כך שמנגד לא זוכה להערכתה מספקת לפועלי ולעובדה שמחזיק מערכת מתפקדת לא תקלות כמעט. פתאום נתקפתי בזעם, פאניקה ורצון לפגוע בו או לחלופין פנטזיות שמתמקדות סביב האפשרות שיום ראשון אתפטר. אכן הייתי מתפטר לו לא היה מוטל עלי עול פרנסה ושמירה על סטטוס חברתי סביר. יחד עם זאת גם אני מודע שהסיכויים בגילי ומצבי למצוא לעצמי עבודה חלופית ראויה הינם קלושים. הזעם אוכל אותי. ואין ביכולתי לעצור את רצף המחשבות ההרסניות הנ"ל הפועלות אוטומטית וללא תכלית מציאותית. בעבר הייתי מעשן או שותה או אפילו אוכל מתוקים אך מצבי הבריאותי המתדרדר כל אלה דווקא מחמירים את מצבי.

שלום מאיר, מה שעובר כחוט השני בדבריך, החל מיחסיך עם אשתך וכלה ביחסיך עם הכפופיך לך והממונים עליך בעבודה, הוא חשש גדול מהשפלה ודאגה מתמדת לכבוד ולמעמד שלך. אתה עסוק מאוד בעצמך וכל מה שאינו מאפשר לך להיות עסוק אך ורק בעצמך מעורר כעס עצום. למשל, אתה ביקורתי (אולי אף מזלזל?) מאוד כלפי אשתך שחולקת את רגשותיה עם חברותיה בטלפון, אך אינני יודע אם במצבך הנוכחי אתה יכול להחליף את חברותיה מבחינה זו. מה שמטריד אותך בעבודה הוא רמת הביצוע, בלי להתייחס לעובדה שהכפופים לך הם אנשים בזכות עצמם ולא רק אמצעי להשגת עבודה טובה. נראה גם שעצם העובדה שיש ממונים עליך מקוממת אותך ומכעיסה אותך בפני עצמה, ולמעשה משפילה אותך, אך למדת היטב את הנורמות החברתיות כדי להישרד ולכבוש את כעסך. ייתכן מאוד שבילדותך הוריך, ובעיקר אמך, לא התפאלו מספיק מהישגיך כילד, ועל כן אתה מצפה ליחס כזה מהסביבה, וכשאתה לא מקבל אותו, אתה זועם. המלצתי היא לפנות לטיפול בגישה פסיכודינאמית חקרנית (על הגישות השונות בטיפול תוכל לקרוא בקישור הבא: http://gidifaq.home-page.org/ ). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org