פחדים

לאחרונה לצערי הייתי עדה למספר מקרי אובדן שקרו לאנשים שקרובים אליי. חברה שלי איבדה את אימה לאחר מחלה ממושכת. ואחותי בת ה 16הייתה בלוויה של אח של חברתה שנפטר בגיל 3. אני מוצאת את עצמי כל הזמן בוכה וחושבת על הדברים האלו, במיוחד שאמי ואמה של חברתי מכרות בנות אותו גיל. וגיל האחיין האהוב עליי (יש לי 5 אחיינים) הוא 3. כשאחותי חזרה מהלוויה בכיתי יחד איתה כשאמרה לי שחברתה סירבה לעזוב את הקבר. אמרתי לה שאני מעריצה אנשים שנשארים שפויים לאחר מקרה כזה. אני הייתי כורה קבר ונשארת שם. אני לא רוצה לחשוב על זה אבל זה לא יוצא לי מהראש. המצבים האלה, החשש לאבד שפיות. לקום בבוקר ולדעת שאין בשביל מה

שלום דליה, תגובתך לגמרי נורמאלית וטבעית. ייתכן שיש לך נטייה מסוימת לדיכאון בדרך-כלל וכאשר את עומדת בפני מצבי אובדן מוחשיים וטראגיים, אינך מצליחה להדחיק ולהמשיך הלאה, כמו שהרבה אנשים עושים. בעיניי זה לא מעיד על חולשה אלא על חוזק. אנשים נותרים שפויים לאחר מקרים כאלה, משום שהמציאות מאלצת אותם להתמודד עם האובדן והשלכותיו. כמתבוננת מהצד זה אולי נראה לך בלתי-אפשרי אילו היית במקומם, אך אם וכאשר, חלילה, תימצאי בתוך סיטואציה דומה, סביר להניח שגם את תוכלי לגייס כוחות להתמודד עם המצב הקשה. יחד עם זאת, כאמור, ייתכן שהאירועים האחרונים הללו שימשו איזה טריגר לפריצת פוטנציאל דיכאוני שקיים בך תמיד ואם המחשבות אינן מרפות ממך, כדאי לפנות לייעוץ כדי לשפר את איכות החיים בתקופה קשה זו. המוות הוא חלק מהחיים, אך אנו מצליחים להדחיק זאת רוב הזמן. כנראה בזמן האחרון קיבלת יותר מדיי תזכורות לכך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org