פותחת הודעה חדשה ונפרדת בנושא היכולת לעבוד

אני מסכימה מאוד עם דבריך שמדובר יותר בחוסר רצון מאשר בחוסר יכולת ממשית לעבוד, אך כאשר קיים חוסר רצון משתק כ"כ שפורץ ומתקיף ומכניס לדכדוכים מערערים, בעיני זה כבר עובר לגבול של חוסר יכולת, לפחות באופן חלקי, ועקב קושי מנטאלי לשאת. אני רוצה לומר עוד על עבודה- כרגע אני לומדת מקצוע ועושה סטאז בו. לפני הסטז' נהגתי "לעבוד מהצד" במקביל ללימודים עבור סכום מינימלי, "דמי כיס". כשהגיע הזמן לעשות סטז' נלחצתי והרגשתי שלא מתאימה לי יותר העבודה הסמלית ההיא, פחדתי להתפזר מדי. המטפלת הקודמת שהייתה לי התייחסה לכך בבוז, אמרה "זה לא יהרוג אותך, תעבדי". עזבתי את העבודה ההיא ועזבתי את המטפלת חסרת הרגישות(בשמחה רבה). היום אני בלימודים ובסטז, מתמודדת, מעוניינת למצוא עבודה מסודרת אח"כ. ואגב, המקצוע אותו אני לומדת היום הוא פרקטי לחלוטין, בכלל לא "משאת נפשי". אבל פשוט מצבי המנטאלי, או חוסר היכולת שלי לשאת תסכול, או איך שלא תכנה את זה, לא מאפשר לי לקחת על עצמי יותר מדי מטלות בבת אחת. אז כן, אני חיה אצל ההורים ועל חשבונם, וכן, הייתי רוצה לא להיות תלויה, וכן, צריך לצאת לעבודה בשביל זה. אבל אם הכל היה כ"כ קל ולא הייתה בעיית תפקוד לא הייתי צריכה טיפול מלכתחילה. כיום אני בשיא ההתמודדות שלי, עוד מספר חודשים יגיע המבחן האמיתי- למצוא עבודה ולהתחיל לעבוד. להגיד לך ב-100% שאני אוכל? לא יכולה, אבל ב-1000% אני רוצה להצליח לעבוד, וברוך השם יש עבודה במקצוע שאני לומדת (קורס הכשרה מקצועית), הוא פרקטי לחלוטין. אני אעשה כמיטב יכולתי כדי להצליח להשתלב בעבודה, החששות רבים וחוסר הביטחון מרקיע שחקים לעיתים, אך אני בהחלט רוצה ומוכנה לעבוד. מתפללת שלא "יתקיף" אותי שום קושי מיותר כמו שהיה בעבר. אבל המינימום שאפשר לצפות ממטפלים זה רגישות לדברים האלה, כפי שאמרתי נפטרתי ממטפלת קודמת שהייתה לי בדיוק בגלל שהיא כשלה להבין אותי בנקודה כה מכרעת עבורי. כיום אני מוצאת תמיכה ועידוד אצל מקורות חבריים.

שלום מיצי, הייתי מחליף את המילה "בוז" שאת כותבת שהמטפלת רחשה לך כשדרשה ממך לעבוד במילה "כבוד": היא כנראה ייחסה לך הרבה יותר כוחות מאשר את מייחסת לעצמך ואין לי ספק שהיציאה מבית ההורים לעבודה במקצועך תהייה הרבה יותר קשה מאשר יציאה מחיים עצמאיים יותר לעבודה במקצועך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

"אין לי ספק שהיציאה מבית ההורים לעבודה במקצועך תהייה הרבה יותר קשה מאשר יציאה מחיים עצמאיים יותר לעבודה במקצועך" המשפט מעט סותר בעיני משום ש "חיים עצמאיים" זה מה שאני מנסה להשיג כאשר אני לומדת ועושה סטז ומתכננת לעבוד. מבחינתי זה כאילו אמרת: "היציאה מבית ההורים לחיים עצמאיים יותר תהיה יותר קשה מאשר יציאה מחיים עצמאיים יותר לחיים עצמאיים יותר". כל המטרה שלי בקורס הזה זה לאפשר לעצמי חיים עצמאיים יותר. אני ממש לא מדברת על מימוש עצמי מקצועי. בנוגע לכוונה של המטפלת, אומרים שמשפט יכול ללבוש משמעות שונה לחלוטין כאשר הוא נאמר בטון שונה. הטון בדבריה של המטפלת היה מהול בבוז. במן מסר שאומר "אל תתבכייני, תמשיכי לעבוד". ואולי היא תפסה אותי כיותר מסוגלת מאשר תחושתי האישית, אבל התחושה הסובייקטיבית שלי היא האמת שלי ולא דעתה של המטפלת. אם משהו מרגיש לי מעיק מדי הייתי מצפה ממטפל שיבין ויכבד את זה, במיוחד לאור המאמצים האחרים שאני עושה ומתמודדת, וניכר שהמטפלת פשוט לא הייתה מחוברת אליי אמפתית. היא מיהרה לשפוט ולחוות דיעה מנותקת מעולמי האישי. זה צרם, צרם מאוד אפילו. אני כמטופלת מעידה שהגישה שלה גרמה יותר נזק מתועלת. הטון בהחלט היה ביקורתי ולא במקום. אמפתיה היא הבסיס לכל טיפול, וכאן הייתי זקוקה לאמפתיה שלה. מבחינתי זהו הכשלון שלה שהיא לא הצליחה לראות את זה, את הצורך האמיתי שלי בהבנה וערות לתחושותיי.