אני...

אני מפחדת שאני אהיה כמו אמא שלי ו/או אבא שלי כשאגדל ילדים. האם יש סיכוי שאלמד מטעויות שלהם או שמה שאני הכרתי ולמדתי מהם כבר טבוע בי? אם יחסיי עם משפחתי לא טובים ויש נטייה לחיכוכים ולבעיות האם כדאי להתנתק, להמשיך בחיי בנפרד, אפילו לא להזמין לחתונה או משהו בסגנון או שעדיף לשמור על יחסים תקינים כמה שיותר? מה יותר בריא בד"כ? האם יש סיכוי שיחסים אלו ישתפרו אם אתרחק קצת פיסית (אעבור מחוץ לבית)? דברים כאלו קורים, נכון? בנוסף: אני בן אדם מאוד "יעיל". עושה תמיד מה שמוטל עליי בצורה יסודית אם מדובר בדברים חשובים (עבודה, לימודים). ובעבודות סיזיפיות (עבודות בית וכדו') אני משתדלת להיות יעילה. לעשות כמה דברים במקביל, "לתקתק" הכל. וחבר שלי הוא שונה. אם אנחנו עושים משהו כזה סיזיפי ביחד אז הוא הרבה פעמים מסתכל עליי במקום לעשות דברים במקביל. הוא רגוע יותר בקטע הזה. לא ממהר לאף מקום. האמת שהוא גם לא כל כך רגיל לעשות חלק מהדברים האלה. אבל אני כן. וחשוב לי למהר כדי להספיק לעשות את כל המטלות האחרות שלי. היותר חשובות מה אתה חושב על זה? מה עדיף בחיים? האם זה טוב שאנחנו משלימים אחד את השני? אני כל הזמן מצפה ממנו שיעמוד בקצב שלי והאמת שהוא משתפר ולומד מהר. האם אני "מקלקלת" אותו? או שאם הוא עושה זאת זה אומר שהוא באמת רוצה ללמוד ממני? הרי זה חלק מהחיים ביחד, לא? תודה.

שלום טלי, אני בהחלט סבור שמגיל מסוים, לאחר תום השירות הצבאי, אנשים צריכים לעזוב את בית הוריהם, קל וחומר עם הקשר בינם לבין ההורים בעייתי. לא הייתי ממליץ על ניתוק מוחלט, כגון לא להזמין אותם לחתונה - הניתוק הפיזי הוא רק חלק קטן מהניתוק הנפשי ויהיו אנשי מקצוע שאף לא יסכימו עם הקביעה הזו. אני חושב שכדאי לעשות צעדים בכיוון של היפרדות מההורים, כלומר, כיבודם כבני אדם נפרדים, ביקורים וטלפונים ברמה סבירה, אך שמירה על חייך כחיים של אדם נפרד. את חברך לא תוכלי לשנות. אמנם מחקרים מצביעים על כך שככל שבני זוג דומים יותר זה לזו, כך הקשר ביניהם יחזיק מעמד יותר זמן, אך בהחלט ישנם גם ניגודים משלימים. הייתי מציע לך לקבל את חברך כמו שהוא, כמובן תוך הקדפה על כך שעבודות הבית ושאר המטלות הקשורות לחייכם המשותפים יחולקו ביניכם בצורה הוגנת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org