מתביישת לחיות

שלום לד"ר אנוכי בת 25, אני מרגישה שאני לא באמת חיה בחיים האלה. אני לא עובדת אבל לומדת קורס מזכירות רפואית אני חיה עם ההורים ומרגישה כמו הילדה הקטנה שלהם עדיין, במיוחד של אבא, למרות שהוא אומר לי צאי כבר מהבית, תתחילי לחיות, זה לא קורה . אני לא יודעת להסביר את זה, כבר הייתי בטיפולים פסיכולוגים יותר משנתיים, עדיין זה לא שבאמת גדלתי מבפנים, למרות שיש שיפור. עדיין אני מפחדת לחיות, לא פורצת החוצה לחיים עצמיים. גם הנושא המיני מעסיק אותי, יש לי הרגשה שבא לי לעשות סקס עם מישהו סתם לשם החוויה שבכך, לא מרגישה בשלה למערכות יחסים רציניות, אבל אני לא בחורה של סטוצים, לא היה לי חבר אף פעם, אני פשוט מרגישה תקועה, לא יודעת מה בדיוק אני רוצה ובוודאי שלא יודעת איך לצאת המילכוד הפנימי הזה. לפעמים אני שוכבת על המיטה ופשוט צוללת לתוך חיים דימיוניים שבהם אני הופכת להיות סוג של חפץ לאחרים, כמו שפחת מין או משרתת או משהו חסר חיים כזה שאנשים אחרים משתמשים בו. זו העצמה לתחושה שגם ככה מקוננת בי בלי שאף אחד יודע, אני מסתירה את זה. שונאת את זה. זה לא מה "שתכננתי" להרגיש כשאגדל, להיפך, הייתי ילדה מאוד שאפתנית ותחרותית. המחשבה על למצוא עבודה מרתיעה אותי, למרות הרושם שאני מפזרת מסביב, אני לא חושבת שברגע האמת אני אוכל לתפקד כמו שצריך, במיוחד לטווח ארוך, אני מרגישה שאני חיה בשני עולמות נפרדים למען האמת, באחד עליי להיות רציונלית ולהתמודד ולהסתגל ובשני אני אותו "חפץ אנושי" שדיברתי עליו, אפילו לא בת אדם, יצור ללא זכויות, ואיכשהו הדימיון הזה מסיר מעליי את המתח והלחץ שכרוכים בציפייה שאהיה אדם מתפקד. בעבר הזקתי לעצמי במודע כדי לבטא את חוסר מותאמותי, ע"י הקאות, שריטות, המנעויות. כיום כלפי חוץ אני דווקא כן מבצעת דברים, יותר מבעבר, אבל עמוק בפנים שוכן אותו יצור מומת שלא רוצה לחיות כמו שהחיים דורשים, רוצה להעלם, להיות צל של משהו אחר. אני לא סובלת במידה כזאת שאפגע בעצמי או משהו, כבר לא, אבל אני שואלת האם זאת דרך להיות? מדוע העולם הפנימי שלי אפל כ"כ? למה החיים הנורמטיבים כ"כ מסובכים עבורי? מרגישה כמו גוזל שאמור היה לפרוץ את הביצה דרך הקליפה אך במקום זאת נחנק בתוך המעטפת הזאת, ועדיין חי בה. היא הפכה לבית מבחינתו. ככה אני. ואני יודעת שתציע לי ללכת לטיפול שוב, לברר את הקשיים...... זה מתסכל, לא מרגישה שמשהו ישתנה בי, האנרציות האלה של הנפש חזקות יותר מכח הרצון, אם הוא קיים. אני כבר באמת לא יודעת מה הרצון שלי, גם ככה החיים לא מציעים להגשים לי את רצונותיי, הם דורשים רק להסתגל אליהם ולהתרגל אליהם ואח"כ ללמוד להנות ממש שיש. זאת דרך ארוכה שאני בספק אם אוכל להחזיק בה מעמד.

שלום אני, לכאורה, נשמע שטיפול פסיכולוגי אמור להיות הפתרון לקשיים שאת מתארת. אולי תספרי לנו יותר מה קרה בטיפולים שהיית. איפה הם הם נתקעו? ייתכן מאוד שדווקא טיפול קבוצתי, שיש בו לחץ מתון בתוך מסגרת תומכת, היה יכול לעשות את השינוי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

שלום לך, ממש עמדו לי דמעות בעיניים עם קריאת הדברים שכתבת. אולי בגלל שאני מזדהה עם המקום שלך אבל יותר בפרספקטיבה של איך הייתי פעם. אולי זה יטע בך קצת תקווה. לא כ"כ פירטת מה היה בטיפולים בעברת אבל אני יכולה להעיד מחוויה אישית עם מטפל מדהים שעזר לי למצוא משמעות לחיים ולחיות מחדש. זו לא פרסומת אלא ממש חוויה אישית. אם תרצי תרשמי את כתובת המייל שלך ואוכל להעביר לך את פרטי הפסיכולוג שטיפל בי. אל תוותרי ואל תרימי ידיים יש אור בקצה, ויהיו עוד ימים שתצחקי על הכל איתך, שרון