סיפור לכיפור

בפתח יום הכיפורים, קראתי סיפור שנגע לליבי- באחד משיעורי החינוך ביקשה מורה מהתלמידים להביא לבית הספר למחרת, שקית ריקה ושק תפוחי-אדמה. התלמידים הביאו את הנדרש ונדרשו לפעול לפי ההוראות של המורה: "בחרו תפוח אדמה אחד שייצג כל אדם במהלך שנות חייכם - שלא סלחתם לו על משהו שעשה לכם." התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שם האדם ואת התאריך, והכניסו לתוך השקית הריקה שהביאו. כמובן שתלמידים רבים מילאו שקיות כבדות.... החלק השני של המשימה היה לשאת את השקית עם תפוחי האדמה לכל מקום במשך חודש שלם: לבית-הספר, לחוגים, למגרשי המשחקים, לחברים , למשפחה ואפילו לישון איתם בלילה. הטרחה שבסחיבת השקית לכל מקום הבהירה לתלמידים היטב מהו ה"משקל" שהם סוחבים איתם לכל מקום, ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית, במקומות שונים ומביכים. באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה לירקות ופירות שמוצאים מסביבת קירור ומטולטלים בתוך שקית ניילון זמן רב, הפכה תכולת השקית במשך הזמן - לעיסה דביקה ומסריחה. הסיפור הזה, מוכיח לדעתי בצורה נפלאה עד כמה קשה וכבד להסתובב כל החיים תוך הקפדה לא לסלוח ולא להרפות מהמטענים הכבדים , הכעסים והגישה השלילת. המיטען אולי מגן ושומר עלינו, הופך אותנו ל"חזקים" בעיני עצמנו, אבל המשקל הנוסף שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום, מאט מאוד את קצב הצמיחה וההתקדמות שלנו עצמנו. לכן, כדאי להתאמץ ולשחרר את עצמנו מהעול המיותר ולסלוח, לוותר על שק תפוחי האדמה שלנו. גמר חתימה טובה, אפי

שלום אפרת, תודה על הסיפור המאלף. באמת אנשים שאינם מסוגלים לסלוח הופכים להיות נקמנים ומרירים, אך מצד שני, לעיתים קרובות הם ירגישו שכל עולמם יאבד להם אם יוותרו על אותה נקמנות ומרירות ורבים מסתובבים עם עיסות דביקות ומסריחות כל חייהם ומשלמים על כך מחירים פסיכלוגיים גבוהים (ובעיקר מחלות פסיכוסומטיות למיניהן). חתימה טובה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org