פרידה ממטפלת (ארוך)

שלום, השתחררתי היום מצה"ל. אני בהלם, ונורא מבולבל... מצד אחד אני מתרגש, זה משהו שאני חולם עליו כל כך הרבה זמן, ומצד שני אני עצוב, משום שאני נפרדתי היום מאנשים שמאוד יקרים לי וממסגרת שלמרות כל הקשיים שבה אני כבר רגיל אליה ומצאתי בה מקום בו מאד נהנתי לשרת. מה שאני מתאר זה משהו מוכר שרבים חווים, ולא בנוגע לכך הייתי רוצה להתייעץ, זוהי רק הקדמה. אתמול הייתה לי פגישה אחרונה עם קב"נית אצלה הייתי מטופל בשנתיים האחרונות. מטפלת שיצרתי עמה קשר מאד קרוב. הפגישה הייתה כאובה בצורה שקשה להסביר. אני לא יודע איך עוד אפשר לתאר זאת אבל פשוט הנפש שלי דיממה. אני בכיתי לאורך כמעט כל הפגישה וזה לא כזה שכיח אצלי שאני בוכה... גם היא בכתה. הפרידה הייתה טובה כפי שפרידה שכזו אמורה להיות אני מניח. לאחר שיצאתי אתמול ממשרדה המשכתי לבכות עוד מספר דקות, אבל אז בגלל נוכחתם של אנשים, הכרחתי עצמי להפסיק ופניתי לכל מיני סידורים... ו"שכחתי" את העניין לזמן מה. היום הייתי עסוק בכל עניין השחרור, הקלירנס, השתיית שחרור, להפרד מאנשים, להצטלם וכו' (חוויה לא קלה בפני עצמה). בכל אופן, היום בצהריים חזרתי לביתי ולראשונה מאז אתמול היה לי זמן לעצמי. יש לי במחשב את המכתב אותו הקראתי למטפלת בפגישה, קראתי אותו שוב, ומייד עלו דמעות בעיניי. אני עדיין לא מעכל, לא תופס, אני לא הולך לראות אותה שוב, אין עוד פגישה, כבר עכשיו יש לי הרבה מה לומר לה ולהתייעץ ולשאול... והיא איננה שם עוד בשבילי. הכאב הולם בי בעוצמה שלא תאמן. וזאת למרות שהחל מלפני כחדשיים התחלתי לקחת כדורים (שאגב עוזרים לי באופן כללי). אני מרגיש שנותרתי לבדי. אני לא אחד שמפסיק לתפקד כאשר אני נכנס לדיכאון, אני לא חושב שזה יקרה, אבל... אני פשוט לא יודע מה לעשות אני לא יודע איך להתמודד... כרגע הדרך היחידה היא לא לחשוב על זה אבל כל פעם שאני נזכר... רעל מתחיל לזרום לי בעורקים או במוח או אני לא יודע מה... המטפלת נתנה לי שם של פסיכולוגית אותה היא מכירה ועליה היא ממליצה. אך לפחות בשלב זה אינני מסוגל לפנות למישהי אחרת, להתחיל את כל התהליך הזה מהתחלה פשוט אין לי כח. המטפלת אמרה לי תתקשר אליי בעניין של חיפוש טיפול (אם זה לא יסתדר עם זאת שהיא המליצה עליה) אבל היא לא אמרה שאני יכול להתקשר סתם לתמיכה. למרות שהיא אמרה שהיא תמיד תחשוב עליי ותתהה מה קורה איתי וכו'. אני לא בטוח שאני כותב כאן בשביל עצה כי אני חושב שאני יודע מה יציעו לי פה אנשים. כנראה בעיקר לעשות את המאמץ ולהתחיל טיפול חדש... אני כותב כאן בעיקר כדי לשתף. (פעם היתה לי דרך טובה יותר לעשות זאת) בכל אופן אשמח לכל תגובה. תודה.

שלום לך, החוויות שאתה מתאר מאוד מרגשות בין היתר משום שהן טריות מאוד. אם להשתמש בעולם הדימויים שלך, הפצע עדיין פתוח ואולי גם מדמם. אני לא בטוח שהייתי מציע לך בהכרח להתחיל מייד טיפול חדש. כל טיפול הוא התחלה של קשר משמעותי, בעיקר אם הטיפול משמעותי, וכשם שלא הייתי ממליץ למישהו שסיים קשר רומנטי לחפש לעצמו מייד קשר אחר, אינני ממהר להציע לך להתחיל מייד טיפול חדש. כל החוויה טרייה מאוד, כאמור, והייתי מציע לך לא להחליט דבר בינתיים, אלא לקחת לעצמך פסק זמן להסתגל לחיים בלי המטפלת האהובה, בלי הצבא, בלי החברים אליהם הורגלת בשנים האחרונות. אם יצרת קשרים משמעותיים כל כך, אין לי ספק שיש בך הכוחות והכישורים ליצור קשרים חדשים, לא פחות משמעותיים. כרגע אתה מוצף רגשות - תן לעצמך להרגיש אותם. עם הזמן הם יתקהו באופן חלקי ואת מה שיישאר מהם ניתן יהיה להפוך לזכרונות נעימים, שיהפכו להיות חלק מההיסטוריה שלך. עם הזמן, תוכל לשקול בעיתוי אחר טיפול חדש, אם תרגיש שיש צורך בכך. אני משוכנע שגם כוונת המטפלת לא הייתה להעביר לך מסר שאינך יכול להתמודד בלי טיפול, אלא לתת לך כתובת שתהייה לך בעת הצורך. בסך הכול רבים האנשים (ובעיקר הגברים) שצריכים להתקנא בך על יכולתך להרגיש רגשות כה עזים כלפי מגוון כה רחב של אנשים, שעימם יצרת קשר משמעותי. בד"כ הנטייה, בעיקר של גברים, היא לעשות במקום להרגיש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

שלום לחייל שלעבר, הדברים שלך מאוד מרגשים ואני מסכימה עם ד"ר רובינשטיין: לא לעיתים קרובות אנחנו פוגשים גברים שנותנים לעצמם להרגיש בעוצמות כאלה ובטח שלא לבטא את הדברים כמו שאתה עושה. אני עצמי נמצאת דוקא בתחילתו של טיפול (לראשונה בחיי) ולמרות שאני חושבת שאני מפיקה ממנו הרבה (ומקוה להפיק עוד הרבה יותר), המחשבה הזו על התלות במטפל מפחידה מאוד. אני חוששת להרגיש בדיוק את הדברים אותם אתה מתאר לכשיסתיים הטיפול. אבל אני מקוה מאוד שזה רק כאב הפרידה שהוא כל כך בלתי נסבל ושכבר בקרוב תרגיש טוב יותר ועם ההרגשה הטובה תוכל לפנות לך לדרך חדשה, של קשרים משמעותיים חדשים ומהטיפול הזה ישארו לך רק כל אותם דברים טובים שקיבלת בשנתיים האחרונות. שיהיה לך כל טוב, שחרור קל והתאקלמות מהירה באזרחות, יעלה

לדעתי אתה יכול לנסות ולהתקשר אלייה ולשאול אם יש אפשרות שתבוא אלייה לטיפול מחוץ למסגרת הצבאית!!! לנסות תמיד אפשר, אין מה להפסיד פה!!!! אני חושבת שבמסגרת הצבאית אסור היה לה אפילו לרמוז לך, שאתה יכול לבוא אלייה, אבל יש אפשרות סבירה שאם תתקשר אלייה, עכשיו לאחר שהשתחררת, הדברים יכולים להראות אחרת לגמריי. מה אתה אומר? מיצי