ילדותיות??

אספר בקצרה מה מעיק עליי זמן לא קצר.תמיד הרגשתי לא ממש חלק אינטגרלי מהחברה והכוונה במעשיי ובהתנהגותי שמאוד מופנמת בשל הבעייה להחצינה. הכוונה שאני כבר לא ילדה בת 30 אך איני מוכנה "להתבגר" מהבחינה של הבאת ילדים התמסדתי רק לאחרונה מבחינת נישואין וגם זה לא היה ברצון אלא בכניעה לחברה... אני מאוד אוהבת לטייל ולבלות לעשות חיים כשהחלטות חשובות:קניית בית,נישואין,ילדים תמיד העיבו עליי ולא מצאתי עצמי ולא מוצאת עדיין מתחברת אליהן. אנלא יודעת אם עליי לשנות עצמי כי כך נהוג או להמשיך בדרך חיי שהיא לא לשים לשום דבר רציני לב ולחיות כמו ילדה שלא מעניין אותה דבר. כסף לדוגמא מאודדד חשוב לי כי אני מאוד מפחדת מהעתיד ומטריד אותי מאוד שמא יום אחד אקלע לחובות ולבלגן. אולי זו הסיבה בעצם לאי רצוני להתחיב. אני כל הזמן שואלת האם זה פחד או באמת אני לא רוצה. ילדים אני ממש לא רוצה וזה מפריע לי כי אני חוששת שעוד כמה שנים אצטער. איזה מין אופי זה?? מה יש לי???? עבודות תמיד נבחרות על ידי אלו שלא ממש מתאימות לי.... בקיצר,אני מרגישה לחץ כי אני רוצה לעשות מה שטוב לי אך מתייסרת באי התאמתי למה שנהוג ומקובל. מה גם שבתוך תוכי הכי הייתי רוצה לחוש רגילה ולדבר על מטבח חדש וריהוט אבל זה לא ממש מעניין אותי!!! ולכן לא מוצאת עצמי עם חברות ואנשים בכלל. ריק לי איתם.

שלום עילית, אני תוהה עם הכינוי שבחרת מבטא לא רק תחושת חריגות אלא אולי גם עליונות על החברה, ואולי זה לא מקרי. את מתארת קונפליקט שקיים במידה זו או אחרת אצל רוב בני-האדם והוא חזק יותר אצל אנשים אינדיבידואליסטיים ונון-קונפורמיים, הקונפליקט בין הצורך בשייכות לחברה, שעליו אנשים מוכנים לשלם מחירים גבוהים מאוד לפעמים (ראי מאמר בנושא: http://gidi7.home-page.org/) ובין הגשמת רצונותייך האינדיבידואליים. מאחר שאנו גדלים בחברה ובמשפחה המעריכה הישגים, מתפתח באופן טבעי רצון להיות כמו כולם. אני אישית לא רואה את חוסר הרצון להביא ילדים לעולם כילדותיות אלא כצורה של בגרות ואחריות. לדעתי, אנשים מביאים לעולם "כי זה מה שמקובל" באופן אוטומאטי, בעיקר לסיפוק צורכי עצמם ולא לסיפוק צורכי הילדים ואת הנזקים אנו רואים מדי יום. נסי לבחור לך דרך חיים שמתאימה לך אישית ואם יש צורך היעזרי לשם כך בייעוץ מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org