ריבים עם אחי

שלום, אני בת 24 ויש לי אח גדול בן 27. מאז שאני זוכרת אותנו ילדים קטנים תמיד היינו רבים על כל שטות והוא היה מתייחס אליי נורא לא יפה ואני הייתי מחזירה יחס לא יפה וככה זה המשיך עד שלקראת גיל 20 החלטתי שנמאס לי מזה, שאי אפשר לרדת לרמה הזאת בכל פעם מחדש, הוא היה ממשיך להתייחס אלי לא יפה אפילו כשהיה בן 24, כלומר היחסים העכורים הם לא היו סתם קטע של "ילדים קטנים", זה המשיך . היו ניסיונות כושלים מצדינו לנסות להבין אחד את השני (אני יכולה לספור באצבעות ניסיונות כאלה, הם היו נדירים למדי) אבל בסוף יוצא שאנחנו לא סובלים אחד את השני. הוא לא מבין אותי בכלל, ואני כנראה לא מבינה אותו. בעבר לקיתי בהפרעות אכילה ודיכאון והוא בכלל לא הבין את הסבל שלי, הוא התייחס לזה כאל סוג של "דפיקות" (מהמילה דפוק) . היום מצבי יותר טוב בהרבה, אבל חורה לי שלמרות כל מה שעברתי אחי עדיין מתעקש לטעון שאני אחראית לכל מה שקורה בינינו ושאני רעה ונקמנית כלפיו, אבל איך אהיה נחמדה כשהוא כזה לא נחמד? הוא ממשיך להזין מעגל קסמים ולא בא לקראתי בכלום, לכאורה כן, אבל גם שהוא עושה משהו למעני זה נעשה בכזה אי רצון שאני לא מאמינה שאנחנו משפחה בכלל. המחשבה שלו על לתת לי משהו שאני מבקשת מפרשת מצדו כתביעות שלי ממנו. הוא אומר לי "תעופי, אני לא חייב לך כלום, לא רואה אותך ממטר, את אויר בשבילי" הוא טוען שאני רעה אליו וזה נכון שאני ממש שונאת אותו לפעמים אבל זה בגלל שיחס גורר יחס וככה נקלענו למעגל קסמים שאין ממנו מוצא. נראה לי שזה מפריע לי יותר מאשר לו כי הנושא מעסיק אותי, וגם חיי באופן כללי לא פעילים כמו שלו, אני אדם שטעם סבל קיומי שלא נראה לי שאחי מבין בכלל, אני לא מבינה אך זה שאין בו טיפת התחשבות אחרי כל המשבר שעברתי. לא יודעת מה לעשות, מרגישה רע עם זה שיש לי בן משפחה שהוא עושה לי יותר רע מטוב, לא מבינה את זה, לא מבינה למה זה צריך להיות ככה , לא מבינה איך אפשר לשבור את מעגל השנאה והטינה אחד לשני. מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה ? ואפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה שאני פשוט שונאת אותו, שונאת שהוא בכלל מעמיד אותו במצבים כאלה : (

שלום אחת, גם בתוך המשפחה וגם מחוצה לה יש אנשים שאיתם אנחנו לא מסתדרים ואז הפתרון היחיד הוא לתפוס מהם מרחק. מה שאת עושה הוא בדיוק ההפך. לא כתבת אם אתם עדיין גרים בבית ההורים אך בגיל 27 וגם בגיל 24 הגיע הזמן להתחיל לחשוב על מגורים נפרדים מחוץ לבית ההורים. ואילו את - למרות שאת יודעת כבר (או לפחות אמורה לדעת על סמך הניסיון) - את תגובותיו הצפויות של אחיך ממשיכה לבקש ממנו טובות ולצפות לשינוי היחס. נראה שלפחות את תקועה באותה נקודה שבה לא הסתדרתם כילדים ואת מתעקשת להסתדר. יש לך איזו פנטזיה על אחוות אחים בתוך משפחה ואת לא מוכנה להתחשב במציאות של היחסים הקונקרטיים עם אחיך הספציפי הזה ונוהגת עפ"י הפנטזיה. המלצתי לך היא לעשות הכול כדי לצאת מבית ההורים כצעד ראשון לעצמאות, גם אם זה כרוך בדחיית תכניות אישיות, לצאת לעבודה, להגדיר את עצמך כאדם עצמאי ולמזער את היחסים עם אחיך למינימום ההכרחי. כמובן שאם הוא לא מעוניין ביחסים ואת נדבקת אליו, המריבות לא תיפסקנה. מה שמדאיג יותר, אולי, הוא שייתכן ומדובר בנטייה כללית יותר שלך לצפות מאנשים מה שאינם יכולים או מוכנים לתת לך וזה כבר מצריך ליבון במסגרת ייעוץ מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

במובן מסויים הארת את עיני. לגבי מקום המגורים, אחי ואנוכי עדיין גרים בבית ההורים, אחי סיים לימודי תואר ועובד, אני עצמי לומדת עכשיו לימודי מקצוע ומצויה לפני הסטאז'. אני מניחה שיעברו עוד כ- 4 חודשים עד שאוכל ממש לעבוד במקצוע תמורת תשלום. כך שבינתיים האופציה של לצאת מהבית לא ממש מעשית עבורי, למרות שזהו בהחלט רצון שלי. אני לא ממהרת מהבחינה הזו, מספיקה לי הידיעה שאני מתקדמת ומשקמת את עצמי עכשיו. כל הישג קטן מבחינה תפקודית הוא ניצחון גדול בשבילי. ובהחלט יש שינוי גדול מאז השנה שעברה. האימפוטנציה המוחלטת שסבלתי ממנה דעכה. כיום ההתמודדות מעניקה תסיסה מחודשת לחיי, מברכת על כל צעד שאני עושה ויודעת להעריך זאת אחרי שביקרתי בתחתית התהום הקיומית שלי. בנוגע לאחי, כמובן שקצרה היריעה מלהכיל, היחסים בינינו יותר מורכבים ממה שמצטייר בעקבות ההודעה שלי כאן. אני מאמינה שכן יש סיכוי לתיקון, מאמינה שיש לי חלק בכך לא פחות מלאחי ואולי אף יותר. אני זו שלא משחררת, שלא נותנת את הסליחה, ההבנה, הקבלה. קראתי את מה שכתבת - "למרות שאת יודעת כבר את תגובותיו הצפויות של אחיך ממשיכה לבקש ממנו טובות ולצפות לשינוי היחס. נראה שלפחות את תקועה באותה נקודה שבה לא הסתדרתם כילדים ואת מתעקשת להסתדר" זה ממש נכון, אני מייחלת שיישנה את יחסו, את נקודת מבטו והשקפותיו, שיביע נכונות ורצון להשתתף במילוי צרכיי וגם שיעשה זאת. ואני ממשיכה לקוות לכל זה על אף שהוא חוזר ומבהיר שהוא "לא חייב לי כלום, לא רוצה עניין איתי". אני מצדי מפרשת זאת כהוכחה לחוסר התחשבות מצדו, מחזיקה טינה כלפיו ולא מרפה, מנסה לגרום לו לחוש אשמה על כך שאינו מוכן להיות נחמד אליי ולהשתתף במילוי רצונותיי. ובאמת זאת הנקודה הכי חשובה כאן- פתאום נפל לי האסימון ואני ממש רואה זאת כעת- אני מתייחסת לאחי באותה צורה שבה אימי נהגה להתייחס אלי. בילדות כל הזמן הייתה כועסת עליי ונוטרת טינה על כך שלא עזרתי לה והיא ניסתה לגרום לי תחושות אשמה וממש ציפתה ממני להרתם למילוי צרכיה. סירוב שלי נתפס בעיני כעדות לכך שאני ילדה רעה שלא מוכנה לעזור ולא מתחשבת בה וכ' וכ'.. תמיד שנאתי את זה, הרגשתי שהיא הולידה אותי רק כדי לצפות שאעזור לה, מרדתי וסירבתי בתוקף להענות לדרישות שלה, במובנים רבים הרגשתי צורך להגן על הסובייקט שלי, שאימי לא ממש הייתה קשובה וסבלנית אליו בזמנו (היום זה לא המצב). נראה לי שההתנגדות של אחי לבקשות שלי ממנו נובעת ממקום דומה (אני כמובן מבססת זאת על סמך הכרות עימו לאורך שנים). נראה לי שהוא פשוט לא רוצה שום קשר איתי כי הוא חווה אותי כמישהי שכל הזמן רואה בו רק כלי למילוי צרכיה, ואני לעומת זאת רואה בסירובו להענות חוסר אכפתיות וחוסר התחשבות מצדו שרק מזינה את הטינה שלי כלפיו עוד יותר. הוא באמת לא חייב לי כלום. ואני בעצמי רואה כיצד אני משחזרת דפוסים של אמא שלי בכך שאני מצפה שוב ושוב להתחשבות היכן שכבר נכוונתי בעבר. אני לא מבינה למה אני לא "מפטרת" את אחי מהיותו כתובת לעזרה, למה אני חוזרת לשם? למה אני לא לוקחת את עצמי ודואגת למלא את צרכי במו ידי, בדרך שאולי תהיה ארוכה ומסובכת יותר, אך לא תכלול את המפגש הלא נעים הזה עם אחי? אני נשארת מבחירה במקום שמשיב את פניי ריקם, אפילו אחי אומר לי, אמנם בבוז וכעס, שאני יעזוב אותו בשקט ויפתור את הדברים שלי בכוחות עצמי ושזה לא מעניין אותו.. , אבל תגובה כזו גורמת לי לחוש דחייה מצדו ולהפגע, באותו רגע אני חושבת "מה לעזאזל הבעיה שלו לעזור לי??" , אך האמת היא שאכן מוטב שאעשה דברים למען עצמי בכוחות עצמי, זאת המטרה שלי גם, לא רוצה להיות כמו אמא שלי שכל הזמן ציפתה שאחרים יעזרו לה (בעיקר ממני) וכעסה כשהם לא עשו זאת. אמא שלי קשרה אותי אליה ואני נלחמתי בידיים וברגליים לסלק אותה משם, להפריד. אני עכשיו קושרת את אחי אלי כראה, בצורה כובלת כלשהי, והוא נלחם בזה ומפריד. זכותו, אני באמת מאמינה שזכותו. מנסה לראות אותו כאדם נפרד ולא כ"אח" שעליו אני מטילה ציפיות מסויימות רק כי הוא "אח". הוא בן אדם נפרד, והאמת היא (שאלת אם זה דפוס אישיותי שלי) זה בכלל לא דפוס, אם אני פוגשת אנשים אחרים שלא טוב לי איתם ושאנו לא רואים עין בעין זה את זה אז אני חותכת קשר ומתרחקת. מי שלא נחמד אלי או לא עושה לי נעים אני לא נשארת שם. כך שזאת בעיה ששמורה ליחסים ביני לבין אחי ספציפית, והיא נובעת מכך שאני תמיד נטיתי לראות בו אח גדול שאמור תמיד לעזור לי ולפעול לטובתי רק מתוקף היותו "אח גדול", לא ראיתי בו אדם בפני עצמו. כשאני מסתכלת על זה כך אז זה שופך אור על התסבוכת בינינו. אני מבינה למה נפגעתי עד עכשיו, יחסתי לו תפקידים שהוא לא רצה לקבל על עצמו בכלל. וזה נשמע שאני מסנגרת עליו עכשיו לגמרי, אבל כמובן שהוא לא "טהור", גם הוא טעה ופגע ופצע פי פצעים נפשיים, אך כל זה היה בעבר, אולי מוטב להניח לעבר להשאר בעבר כבר? (אחי דרש ממני שאעשה זאת כי אני לא כ"כ מרפה) אולי כדאי שנפסיק לזכור אחד לשני מי עשה מה, למרות כל הכאב, הוא יודע, הוא יודע שפגע בי, הוא צודק שהוא לא רוצה להתעסק בזה יותר, למה לו לחוש אשמה תמידית על העבר? במובן הזה הגישה שלו הרבה יותר בריאה משלי, ובתור הנפגעת העיקרית היה לי קשה לקבל אותה, כי הוא לא זה ש"שילם את המחיר" כמוני, זאת הפגיעה שעומדת בבסיס הכל. אני מבינה אותי, אבל מבינה גם שאי אפשר להחזיק את הקלף הזה נגדו לנצח, לא אם אני באמת רוצה שיהיו בינינו יחסים מעט חבריים יותר, ואני באמת רוצה בכך, לא שונאת אותו, לא באמת. הכל מתוך כאב בסה"כ, גם אני לא איזה "מפלצת נקמנית" כמו שהוא טוען, אני בטוחה שאחורי המחשבה הזאת הוא בטח מבין שכל היחס שלי אליו נובע מתוך יאוש וכאב ולא מתוך רוע זדוני כלפיו. השאלה כמה סיכוי יש לדפוסי התקשורת הקלוקלים בינינו להשתנות כיום? אני מניחה שזאת שאלה שתיוותר פתוחה.... נחיה ונראה כמו שאומרים, אני אישית מאמינה שיהיה שיפור, כי היכן שיש רצון יש שינוי. ואני מאמינה שיש רצון ושלמרות הכל הוא הדדי, אבל מן הסתם זה לא יהיה פשוט ולא יקרה ביום אחד... תודה לך ד"ר גידי, ואי, אני רואה שממש ניצלתי את הבמה לעשות עבודה עם עצמי. חח : )