התקפות פסיכוטיות

שלום. אני חייה במשפחה טובה, הורי מלומדים , כך גם אחותי, ואני בדרך. בסה"כ הכל היה בסדר גמור עד לפני שנה, אנחנו משפחה אמידה וטובה. יש לי אחות בת 25. היא למדה לקרוא בגיל 3, נחשבה לגאון, הייתה תלמידה מצטיינת. בסביבות התיכון חל מפנה והיא שנאה את בית הספר שלה, הייתה אנטי ורצתה לפרוש (בסוף היא סיימה). בצבא היה לה קשה להסתגל, ולפעמים אחותי הגדולה הייתה עושה איתה שבתות כדי לעזור לה ושלא תהיה לבד. מאז ומתמיד היא הייתה קצת שונה. אני ואחיי האחרים נחשבים לחברותיים, וסה"כ מאוד קל לנו להסתגל בחיים, והיא לא. היא טיפוס שנחשב למופנם, ביישנית ויש לה מעט מאוד חברים (לפי דעתי הם בקושי מכירים אותה) והיא בקושי יוצאת מהבית. אף פעם לא היה לה חבר, והיא מתנהגת בצורה מוזרה לפעמים. היא נבוכה מדברים מסויימים כמו ילדה קטנה, ויכולה להתקלח לפעמים 4 פעמים ביום (בלי שהיא יוצאת מהבית). תמיד ויתרו לה על דברים ודרשו ממנה פחות מאיתנו. תמיד "פחדו" שהיא תתעצבן יותר מידי, כי היו לה תגובות כאלו של צעקות וטריקות דלת. היא היתה כשנה בטיול בחו"ל. בהתחלה היה לה קשה והיא כל הזמן התקשרה לבקש עזרה מהבית. אבל בסוף הסתדרה. מאז שחזרה לארץ היא רק רוצה לטוס שוב. היא מאוד עצלנית. היא לא עבדה חצי שנה מאז שחזרה מהטיול, ולא יצאה מהבית. אח"כ התחילה ללמוד תואר ראשון, אולם אחרי שנה הפסיקה, בטענה שזה לא מעניין, שהמרצים חרא, שהאוניברסיטה סתם מקום מטומטם... וכל מיני דברים כאלו. תירוצים. שוב היא לא עשתה עם עצמה כלום יותר מחצי שנה, רק ישבה בבית וקראה. היא עומדת להתחיל בשנה הקרובה תואר באוניברסיטה אחרת. אבל עד כה הכל יחסית בסדר. אולם לפני כשנה הייתה לה התפרצות זעם על אחותי הגדולה. היא קיללה אותה כמו לא יודעת מה "זונה, אפס, תתאבדי כבר, לכי תזדייני" ודברים נוראיים וקשים אחרים. רק לצורך העניין, בבית שלי בחיים לא קיללו. בחיים לא אמרתי את המילה "מניאק" או איזשהו פועל יוצא של "זין". בבית שלי זה פשוט לא ככה. והיא שברה גבולות. ומאז אחת לכמה זמן היא מתפרצת ככה, עם מבט שנאה בעיניים. ממש מוזר ומפחיד. היא משחקת עם אחותי הגדולה משחקי כח של ילדה בת 12 (אחותי הגדולה לא מדברת איתה ומנסה לא להגיב). אבל זה כבר ממש מוגזם. ההורים שלי לא יודעים איך להגיב. לאבא שלי לא אכפת (הוא טיפוס אדיש שלא אכפת לו מכלום) ואמא שלי לא יודעת מה לעשות. היא עיוורת למה שקורה. היא הפכה את כל הסיפור לריב בין שתי אחיות, כאילו לשתיהן יש צד שווה בכל העניין. היא יודעת שמשהו לא בסדר, אבל היא כנראה חושבת שזה יעבור עם הזמן. אבל איך זה יעבור עם היא בת 25 וזה רק נהיה יותר גרוע? אני לא מאמינה שהיא תצליח לסיים תואר, לא כי אין לה יכולת שכלית, אלא כי היא בטח תאבד את זה באיזשהו שלב. אני לא יודעת מה לעשות. המשפחה מתפוררת. כי אני ואחותי הגדולה לא מוכנות לקבל את המצב ואנחנו מאוד כועסות על ההורים שלי שלא מציבים לה גבולות ולא מטפלים במצב. במקום זה ההורים שלי מוציאים הכל עלינו - על הילדים שניתן לתת בהם מרות - דבר שהוא לא בפרופורציה ומעליב. אני חושבת שלאחותי יש בעיה. באמת. רק עכשיו הבנתי את זה. ואני לא יודעת מה לעשות. שיחות עם אמא שלי לא עזרו. היא מקשיבה אבל לא מיישמת. היא חושבת אולי שזה יעבור מעצמו, כמו שכבר ציינתי. או שהיא לא יודעת מה לעשות. ההורים שלי הלכו פעם אחת לפסיכולוגית ולא יצא כלום, כי אמא שלי עיוורת למצב. מה לעשות? האם יש חומר שאפשר לקרוא על זה? מה אפשר לעשות? תודה רבה

שלום, השאלה העיקרית היא האם מדובר בריב בין אחיות ויחסים בבית או שישנה הפרעה נפשית עמוקה יותר ולכך צריכים להגיע לאבחון. הדבר שמעורר אצלי דאגה הוא הירידה בתפקוד במשך השנים, כפי שאת מתארת את הדברים אחותך מתפקדת פחות ופחות בלימודים ובבית וזה סימן לא טוב. לכן אני חושב שאתן האחיות צריכות לשנות גישה, כנראה שאחותכן נמצאת במצוקה לא קטנה והיא צריכה להגיע לאבחון (ואולי טיפול), כך שבמקום להתייחס לדברים החיצוניים על פני השטח צריך לראות את מצוקתה ולנסות ולמצוא דרך לעזור לה. אני חושב שקל להגיד את זה אבל הרבה יותר קשה לעשות.... שבת שלום דר' גיורא הידש

אני לא מאמינה שמדובר בריב הין אחיות, כי אין קשר בין התפרצויות הזעם האלו ליחס ביניהן. אם רק הייתי יכולה לדעת מה לעשות? אולי יש חומר מקצועי שתוכל להפנות אותי אליו. פשוט המצב עתה הוא בלתי נסבל, והוא כל הזמן מדרדר. מה לעשות?

שלום לך את ראויה להערכה על הדאגה לאחותך, אני מציעה לך לדבר עם אמך לבד וגם להפנות אותה לפורום או לייעוץ עם רופא משפחה או פסיכיאטר גם ללא אחותך. כדאי לך לתאר לאמך את הקשיים כפי שהם נראים בעינייך. קשה להורים לקבל קשיים של אחד מילדם בעיקר בתחום הנפשי. אם את חושבת שהתנהגותה חריגה נסי לשכנע אותה או את ההורים לקבל ייעוץ. בעיקר אם ניכרת ירידה בתפקוד כשיש לה יכולות גבוהות. בהצלחה יישר כוח, מטילדה