המשך...

הבוקר וגם אתמול ושלשום, אני שוב פעם מרגיש ממש לא טוב. אולי זה לא דיכאון קל אולי קשה אולי בינוני. אני אתקשר היום לרופאה ואבכה לה קצת אם אני אצליח ואולי היא תתן לי עוד תרופות, תזמין אותי לעוד ביקור במחלקה, שזה כמובן יעזור. אנילאיודע. חחח... אני מנסה לחשוב את מצבי יחסית לזה של אנשים בריאים מבחינה נפשית. האם אי פעם הייתי בריא מבחינה נפשית או שאין לי ברירה אלא לבחון את כל החיים שלי לאור המחלה. הרי גם לפני שאשפזו אותי לא הייתי לגמרי יציב מבחינה נפשית, אבל איכשהוא הסתדרתי- אפילו סיימתי שירות צבאי מלא, סיימתי תואר ראשון, הייתי בתוך המסגרת הנורמטיבית ושיחקתי לפי הכללים. האמנם שיחקתי לפי הכללים? האם אדם בריא חי חייים טובים יותר, עשירים יותר, מלאים יותר. זה לא סביר והגיוני מבחינתי להתעסק כל היום רק בעצמי ובחיים שלי- לחזור שוב ושוב על אותן מחשבות מדכאות. למה אני פשוט לא יכול לחיות? להשלים עם המצב האוביקיטיבי שלי, שהוא אולי לא מדהים אבל גם לא נורא ואיום ושחור משחור כמו שאני רואה אותו כרגע. גם אם נשים רגע את המחלה בצד, אני עדיין לא בריא מבחינה נפשית... לאנשים בריאים מבחינה נפשית יש שאיפות קונקרטיות שהם מנסים להגשים. הם רוצים להשיג מערכת חסים, עבודה, בית, משפחה, מכונית חדשה, דירה יותר יפה, האם אי פעם היו לי השאיפות הבורגניות הנחמדות האלה? איכשהוא אותי זה אף פעם לא עניין... אח במחלקה סיפר לי שגם הוא בדכאון, כי הוא לא רכש מספיק השכלה, כי המשכורת שלו לא גבוהה, כי אין לי מספיק כסף לשלוח את הילדים שלו לחוגים, כי הוא תקוע עד הפנסיה בתור אח במחלקה פסיכיאטרית, שזה באמת אכן מדכא למדי מבחינה אוביקטיבית- אני סך הכל הייתי שם שבוע וחצי וחוזר מדי פעם לתקופה מוגבלת, הוא צריך לחזור לשם מספר פעמים בשבוע לשמונה שעות. קשה להסביר עד כמה הדיכאון שלו רחוק מזה שלי. אבל, שלא יהיו אי הבנות כולי קנאה בשאיפות הנורמליות ובדכאון הנורמלי. כי הרי למה אני בכלל שואף? מה אני בכלל רוצה? נו, טוב, מה אני רוצה מעבר ללמות, שזו שאיפה לא כל-כך קונסטרקטיבית. אני אפילו לא מסוגל לשקוע באמת עד הסוף בתוך הדכאון ופשוט לא לצאת מהקונכיה שלי עד יעבור זעם אם בכלל יעבור. איכשהוא אני כן קם בבוקר ומנסה ל"עשות" משהו, הגוף שלי לא מאפשר לי אחרת. אני אפילו לא ממש יודע אם הדיכאון שלי הוא כמו של חולי דיכאון, או שדיכאון אחרי מאניה הוא משהו אחר. האם זה ממש הכרחי שאני אשקע בדיכאון? אני יודע שלא. לגבי הטיפול בי כש"הייתי" בגן עדן- והטיפול של הגורו מול זה של הפסיכיאטר. אם נסתכל על הדברים מבחינה יותר רחבה- ברור שלטירוף, ואני אוהב בהרבה את המונח "מטורף" מאשר חולה נפש, צריכה להיות תגובה מצד אנשים ומצד החברה- בחברה תועלתנית, השגית, ממוקדת מטרה, שבה זמן הוא כסף. התגובה היא להחזיר את האדם כמה שיותר מהר להיות לא-מטורף או לפחות לא מטורף ברמה כזו שהוא לא יפריע את הסדר הציבורי ואת מנוחת השכנים. מה תהיה דרך הטיפול בהארה "שקרית" מתוך נקודת מבט בודהיסטית או גורואיסטית? האמת היא שאין לי מושג. אגב, אם הנושא הזה ממש מענין אותך, אז מצאתי מאמר, שלי אישית אין כרגע סבלנות לקרוא, (אין לי סבלנות לקרוא שום מאמר או משהו בכלל), שעוסק בדיוק בשאלה מה ההבדל בין מצבים מיסטיים לבין מצבים פסיכוטיים: Brett, Caroline, Psychotic AND Mystical States of Being: Connections AND Distinctions, PPP /vol 9, no.4/december 2002 ה- PPP זה philosophy,psychaitry AND psychology אני לא יודע באיזה סדר. יש לי גם מה להגיב לבחורה שכתבה על הקשירות, אינני זוכר כרגע את שמה, אבל אין לי כוח עכשיו לכתוב על זה. בברכה מיכאל(מיקי)

למיכאל תודה על השיתוף וכמו תמיד הוא מעניין. רציתי להוסיף שקיים מושג של דיכאון אחרי פסיכוזה. אין מדובר כאן על דיכאון רגיל אלא תחושה של ריקנות וחוסר אנרגיות, כאלו כל האנרגיות שיצאו בפסיכוזה עכשיו חסרות ונשארה ריקנות. במידה רבה זה דומה לדיכאון אבל אין כל כך את מצב הרוח הירוד אלא יותר חוסר אנרגיה וכוחות. post psychotic depression - ppd כל טוב דר' גיורא הידש