למה אני בדיכאון קל.. (דיסטימיה או משהו כזה)
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום לכולם אני גאה לבשר לכם שאני לא בדיכאון קשה. למה? הרופאה אמרה אז היא בטח יודעת. (-; היא אפילו לא נותנת לי תרופה נגד דיכאון. האפקסור הופסק בגלל הבחילות ולא הוחלף. למעשה, היא טוענת שיכול להיות שהדכאון נגרם בכלל מהליתיום.מה פתאום אני מדווח את זה כאן? אה, זה יומן המחלה שלי. אחרי שהפצצתי את הפורום בהודעות כשהייתי בהתחלה של השלב הפסיכוטי במאניה שלי אני חייב לעדכן אותכם גם לגבי הדיכאון. גם הפסיכולוג שלי מרוצה. ואם שני המומחים קובעים משהו- אני לא אשבור להם את המלה. נו, טוב, כמובן שהכל נובע מהדיווח שלי על מה שקורה, ואכן אני כבר לא קם בארבע בבוקר וחושב מחשבות אובדניות. אני קם בשמונה. ואני לא מעביר את כל היום במחשבות טורדניות. אבל כמובן אני עדין מלנכולי, עצוב, משועמם, חסר תקווה, מיואש וכמובן מתגעגע קשות למאניה, שעכשיו כנראה כבר לא תחזור כי לא יהיה לי אומץ להפסיק את התרופות אם כי יש שלושים אחוז של סיכוי. ונעבור לשאלה של ד"ר הידש, שטען שהרפואה צריכה לחשוב על מה גורם לי להיכנס למאניה. אני לא ממש חושב שמישהו עוסק בזה- הרי אם יכולה הייתה להיות תשובה חד משמעית לשאלה הזו אפשר היה לוותר על התרופות, ופשוט הייתי צריך להימנע מהדברים שגורמים לי להיכנס למאניה. הענין הוא שהפעם הראשונה הייתה ממש שונה מהשנייה. וגם הנסיבות שבהם הייתי היו שונות מאוד. ב"מאניה" הראשונה שלי הייתי שקוע קשות בפילוסופיה הודית ובעיקר בנושא של "הארה". העברתי את רוב היום במדיטיציה והיה לי גם אימון יוגה יומי. באיזשהוא שלב התחלתי לקום כל בוקר בארבע לעשות מדיטיציה כי קראתי באיזה ספר שזו השעה הכי טובה לאימונים רוחניים. המאניה הייתה בשבילי ללא ספק "הארה". היה לי לגמרי ברור שזה הענין כאן. ומכיוון שהרגשתי כל-כך טוב בצורה שבלתי אפשרי לתאר, והעולם כולו השתנה מבחינתי, המסקנה שלי הייתה שאני בגן עדן. בהתחלה חשבתי שהעולם הזה שלנו הוא פשוט גן-עדן ושאני פשוט עד עכשיו לא הייתי מודע לזה, וגם חשבתי שרוב האנשים מודעים לזה אבל הם "משחקים", שאנשים פשוט נמצאים בדרגות שונות בתוך העולם וחלק חווים את ה"גן עדן" וחלק לא. האשפוז עצמו פורש אצלי כמוות ולידה מחדש. הניתוק הזה מהעולם הרגיל פורש אצלי כמעבר אמיתי אל עולם מקביל שקיים בתוך המציאות היומיומית שלנו, ושהאשפוז איננו אלא מקום שבו אני צריך ללמוד איך לחיות בתוך הגן עדן הזה ולהמשיך לתפקד כדי להוביל אנשים אחרים אל ה"אור", האלהי או מה שזה לא יהיה. למען האמת מאוד יכול להיות שאנשים שקוראים לעצמם "מוארים" אכן נמצאים בדיוק באותו מקום שאני הייתי בו, אבל הם לא מתחילים להתנהג בצורה לגמרי לא סבירה כמוני, אלא ממשיכים להתנהג כרגיל. בדיכאון שלאחר ה"הארה" תליתי את האשם כולו באשפוז הפסיכיאטרי, שהיה אז טראומטי מעין כמותו וגם היציאה אחרי כל זה למציאות היומיומית היה בלתי אפשרי, פלוס כמובן הסטיגמה שהייתה לי עצמי כלפי אשפוז פסיכאטרי, וגם האשמתי את התרופות. הפעם השנייה הייתה שונה לחלוטין .ראשית כל הפסקתי כמובן לגמרי עם המדיטציה והיוגה. ובניגוד לפעם הראשונה שהייתה תהליך של שבועיים לפני השיא. הפעם היה תהליך יפה של כמה חודשים שבהם פשוט הרגשתי נורא טוב ותיפקדתי בסדר גמור, אולי לא נהדר כי הרי פיטרו אותי בסוף, אבל באמת תיפקדתי בצורה סבירה. בכלל- אפרופו המשפחה המודאגת, בשתי הפעמים המשפחה שלי בכלל לא שמה לב שמשהו לא בסדר עד שכבר הייתי פסיכוטי לחלוטין. (או "מואר" ;-) בפעם השנייה הם לא שמו לב בכלל- אני זה ששמתי לב והייתי מודאג בשלב מסוים, שזה בדיוק בימים שבהם כתבתי בפורום הזה, וגם הפסיכולוג שם לב. למעשה הרגשתי באיזשהוא מקום שאני חוזר בדיוק לאותו מקום שהייתי בו בפעם הקודמת שהתאשפזתי אבל השלתי את עצמי שאני אצליח להתמודד עם זה בלי התרופות, וגם מאוד רציתי שזה ימשיך- הרגשתי טוב. אמנם כבר היה לי ברור שאני לא בגן עדן אלא במאניה. אבל חשבתי לעצמי למה שאני פשוט לא אחשוב שאני בגן-עדן ואמשיך להתנהג כרגיל. הרי לא מאשפזים מישהו על מה שהוא חושב אלא על איך שהוא מתנהג... רק כדי להדגים עד כמה המחלה הזו בעייתית- הרי זכיתי גם בתגובות מעודדות מהסביבה שלי- חברה טובה שלי תהתה על המלצתו של הפסיכולוג שלי שאני אקח תרופות בשאלה האם הוא לא רוצה שאנשים יהיו שמחים... חבר שלי שסיפרתי לו שאני ישן בערך ארבע שעות בלילה וממשיך לתפקד הביע קנאה ביכולתי זו...בנוסף גם ירדתי חמישה ק"ג ממשקלי ואני אדם רזה, שזה דווקא הדאיג אותי- אבל אני מניח שאנשים רבים היו רואים בזה משהו מעורר קנאה. נו, טוב, כתבתי ממש המון לדורות הבאים. יש לי עוד הרבה מה לכתוב. המחלה וה"הארה" שלי די מעניינות אותי... אולי פעם הבאה. נדמה לי שכתבתי כאן פעם עוד מהרעינות הפסיכו אפקטיביים שלי. מקווה שלא חזרתי על עצמי יותר מדי. בברכה מיכאל
למיקי אולי אני מתמצא מעט מאוד במדיטציה ובהארה, אבל רק הערה קטנה. התופעה הזו מוכרת היטב ליוגים ולגורויים ומדובר על אשליה של הארה והם מתנגדים וחותכים את המצב מהר מאוד. מבחינת השקפתם-הרבה פעמים הנפש-מח מבלבל אותנו ויוצר אשליות שנראות ממש אמיתיות אבל הן אשליות או משאלות שנדמה לנו שהתמלאו. הגורו-המורה אחראי לכך שהתלמיד לא יתפס לאשליה ויחשוב שהוא בדרך הנכונה. תודה על השיתוף, כפי שאמרתי בעבר הדברים שאתה כותב מרתקים. הידש
כלומר, לא חשבתי שממש תתיחס ברצינות לשאלה האם הייתי "מואר" באותו זמן. מובן מאליו שלפסיכיאטרים שטיפלו בי לא היה ספק שאני פסיכוטי, והם כמובן לא עסקו בשאלה הזו. אני גם לא מבין גדול במדיטציות ובהארה ומה שניסיתי לתאר הוא מה חשבתי כשהייתי פסיכוטי או מה הוביל אותי לזה. באמת מענין אם גורו או מאסטר היו שולחים אותי במצבי אז למחלקה סגורה או איך הם היו מתיחסים למצב שהייתי בו. באמת חבל שאין איזה גורו שכונתי שהיו יכולים לקחת אותי אליו במקום לחדר מיון פסיכיאטרי, מענין איך אדם כזה היה מגיב למישהו שאומר שהוא בגן-עדן ושאין לו גיל, שזה מה שעניתי כשנשאלתי איפה אני ובן כמה אני שם. למרות שכמובן ידעתי באיזשהוא מקום שאני בחדר מיון פסיכיאטרי שכבר היה מוכר לי מפעם קודמת שהייתי בו ולא אושפזתי, אבל זו לא נראתה לי התשובה הנכונה לשאלה. האמת שבכלל רציתי להעלות נושא אחר לדיון והוא שאלת הקשירה למיטה. בשני האשפוזים שלי הייתי בשני מקומות שונים, בשני המקרים היה מדובר במחלקה סגורה. וההבדל הכי מרכזי ששמתי לב אליו הוא שבמקום הראשון היו שני חדרי קשירה מיוחדים עם שתי מיטות מיוחדות המיועדות לענין, ונעשה שימוש רב ב"טיפול" הזה. יתרה מזו- להפתעתי הרבה מטופלים מסוימים אפילו בקשו שיקשרו אותם, ובקשתם אפילו מולאה. כל יום אפשר היה להציץ לחדרי הקשירה ולראות אנשים קשורים. במקום השני, ואולי בגלל זה אהבתי אותו הרבה יותר, היו אמנם חדרי בידוד אבל לא היה בהם מיטות מיוחדות לקשירה, ונעשה בכלי הזה שימוש מועט ביותר, למעשה כל הזמן שהייתי שם קשרו רק אדם אחד, שסרב לקחת תרופות. החוויה של הקשירה בשבילי הייתה טראומטית מאין כמותה. קשרו אותי בגלל שרקדתי בעירום ואוננתי- לא משנה עכשיו למה. אני חושף כאן הכל אבל לא איכפת לי. אילו יקשרו אותי היום למיטה למשך שעות הלילה זו תהיה חוויה מאוד לא נעימה, אבל לא נוראה ואיומה כל-כך. אני מניח שאני פשוט אלך לישון וזהו, אבל להיות בשיא אנרגטי מוחלט במצב של מאניה ולהיות קשור למיטה- זו חוויה לגמרי בלתי נסבלת. מעבר לזה שמבחינתי אז זה היה ממש נצח- לא חשבתי שהולכים לשחרר אותי בבוקר. אולי אם מישהו היה מדבר איתי בזמן שאני קשור זה היה עוזר במשהו, אבל זה לא קרה. זה הרבה הרבה יותר קשה. גם החוויה של הבידוד הפעם הייתה נוראה למדי, אני ראיתי את זה ככליאה בצינוק! אם כי הרבה פחות קשה מהקשירה. אולי צריך ל"רפא" אותי עכשיו מהטראומה הפסיכולוגית של האשפוז שנועד לרפא אותי מהמחלה הפסיכיאטרית. השאלה היא מה הרעיון שעומד מאחורי ה"טיפול" הזה? האם זה טיפול או בכלל ענישה? והפעם אני לא כותב מתוך מצב פסיכוטי. האם הרציונל הוא פשוט ל"העניש" את האדם שמתנהג בצורה לגמרי לא נורמלית וכך ליצור אצלו התניה שתפסיק את ההתנהגות הזו? ממש כמו שמכניסים אנשים לכלא. אני לא מתנגד באופן גורף לאשפוז פסיכיאטרי. למעשה, בפעם השנייה אפילו רציתי להיות שם, כי פשוט לא יכולתי להתמודד עם המאניה שלי בחוץ. ואפילו הרגשתי שם טוב. אבל הדברים שחוויתי בעיקר באישפוז הראשון שלי מעוררים בי חשד עד כמה הרפואה הפיסכיאטרית יצאה כבר מימי הביניים... אני קצת מתלבט אם לשלוח את ההודעה הזו- נו, שיהיה... בברכה מיכאל
