אני מכוערת ושמנה
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
אני בת 23 "הפרעת האכילה" התחילה אצלי בגיל עשר - לפי מה שהגדירו אותי הפסיכיאטרים - זה התחיל באכילת יתר עד גיל ארבע עשרה אז זה הפך לבולימיה עד גיל תשע עשרה זה הפך לאנורקסיה... אני התאשפזתי בגלל הפרעת אכילה - שאגב אין לי - לשנה מגיל תשע עשרה עד גיל עשרים ועליתי המון במשקל משלושים ושתיים קילו עד לשישים קילו ואני מטר שבעים... ממש פיל שנאתי את כל העולם במיוחד את ההורים שלי שאישפזו אותי ואת הפסיכיאטר שהצליח לאשפז אותי בכפייה אחרי שנכנסתי לפסיכוזה עקב המצב ויותר מכל שנאתי את עצמי... יצאתי מבית החולים וירדתי חמישה עשר קילו תוך פחות מחודש... הם איימו עלי שאם אני אמשיך לרדת במשקל שהם יאשפזו אותי עוד פעם וישימו לי זונדה עוד פעם... אז עליתי לחמישים קילו ותנדנדתי בין חמישים לארבעים ותשעה קילו... אבל אז קרה דבר נוראי אני התאשפזתי בבית חולים פסיכיטרי למשך כמעט שנתיים - לא בגלל תת משקל חמור - ונתנו לי תרופה שהעלתה אותי שלושים קילו!!... אני לא מאמינה שהגעתי למשקל הזה כל מה שרציתי זה למות ואני עדיין לא יכולה לחיות עם המשקל הזה... לא מזמן יצאתי משם אז בחודש האחרון ירדתי חמישה עשר קילו ואני רוצה להגיע לשקול עשרים קילו אז יש לי דרך ארוכה עד היעד... אנ לא חושבת שיש לי הפרעת אכילה הם סתם מעללים עלילות... אני ממש שמנה ומכוערת גם כששקלתי שלושים ותשעה קילו הרגשתי שמנה ושנאתי את עצמי אז כמה וכמה היום... הייתי נותנת הכל גם במכיר של למות בעיקר שאני אגיע למשקל היעד... אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ומעקב פסיכיאטרי ואני ממש בדיכאון בגלל המשקל אני מתביישת לצאת כי כולם יראו כמה אני שמנה שלא מצליחה לשלוט בעצמי ויחשבו שאני כל היום זוללת וטוחנת ולא מסתכלת על עצמי במראה מרוב גועל מכל השומנים שיוצאים ממני ומשחיטה את הגוף שלי... אני אוכלת כמעט רק ירקות אבל הירידה במשקל נעצרה וזה כל כך מתסכל... אני לא רוצה ללכת לדיאטנית כי אין לי כוח לריב איתה ושתביא לי תפריט של אלף קלוריות כשאני עכשיו בקושי מגיעה לבין מאתיים לחמש מאות קלוריות ביום... עשיתי ספורט אבל כבר אין לי כוח מרוב דיכאון אין לי אנרגיות לעשות כלום... אף אחד לא מבין אותי אפילו לא הפסיכולוג שלי... אני יודעת למה כל זה התחיל ואני יודעת מה הסיבה שאני רוצה להיראות כמו ילדה קטנה ושכל העצמות היפות יבלטו - זה התחיל כתוצאה מהתעללות מינית קשה מצד הדוד שלי מגיל ארבע עד גיל שתים עשרה וכלל דברים שקשורים לפה אז מאז אני נגעלת מהפה ומכל מה שנכנס לשם כי הוא מתלכלך ונהיה טמא ומגעיל כמו הגוף שלי... אני ממש חייבת לרדת במשקל הכי מהר שאפשר והכי הרבה שאפשר... ממש קשה לי להרגיש כל כך שמנה עד כדי כך שאני שוקלת להתאבד... אין לי כוח יותר לריב עם ההורים כדי לאכול... להקיא כל דבר שנכנס לגוף שלי לעיתים נדירות ובכמות מצומצמת אני רק רוצה שיעזבו אותי לנפשי זה הרבה לבקש? אני אובדת עצות - איך אני אגיד להורים שלי שאני כבר לא ילדה ושיעזבו אותי בשקט כבר?
שלום לך. אני כל כך מתנצלת שלקח לי זמן לענות. הייתה בעיה עם ההודעות ולא ראיתי חלק מהן. אני מצטערת לשמוע על ההתעללות המזעזעת שעברת ואת צודקת במאה אחוז שהיא הסיבה העיקרית לקושי שלך עם אוכל. אולי יעזור לך לנסות להתייחס לכך שתשארי בחיים ותצליחי בהם, כנקמה ונצחון מול הדוד הנוראי הזה. אולי יום אחד תוכלי גם לתבוע אותו, לדאוג שהאמת תצא לאור והוא יהיה מושפל וישב בכלא ואילו את תוכלי לקבל ממנו פיצוי כספי גבוה באמצעותו תוכלי להשיג לעצמך דברים שאת אוהבת, אולי אפילו דיאטנית אישית שתעזור לך להיות במשקל שאת רוצה ואולי תוכלי לעזור לבנות אחרות שחוו את מה שחווית. אבל לשם כך את צריכה להשאר בחיים. ואם תשקלי 20 קילו זה לא יקרה. כשמרגישים תחושות בלתי נסבלות כלפי הגוף הדבר הכי טוב שניתן לעשות זה להתעסק במשהו אחר. אתן לך דוגמא. אם מישהו חס וחלילה הופך להיות נכה. מצב נתון שאין מה לעשות איתו. אז לאחר שהוא מעכל את זה, אם הוא ינסה לעשות דברים שלא קשורים לנכות שלו (לדוגמא לקרוא, לראות סרטים, לשוחח עם חברים וכו')תסכימי איתי שסביר שהוא ירגיש טוב יותר מאשר אם הוא יסתכל על תמונות מהתקופה שלא היה נכה, ישווה את עצמו לאנשים הולכים וכו'. נסי לקבל את העובדה שאת שונאת את הגוף שלך ושאת מרגישה שמנה כעובדה. זה כנראה לא הולך להשתנות גם אם תרזי ותגיעי ל 20 ק"ג. וכעת קבלי את זה שיש לך גוף שאת לא סובלת, ונסי לראות אם יש דברים בחייך שלא קשורים לגוף שלך ושאת לא צריכה להתמודד איתו כשאת עושה אותם. לאחר תקופה כזו תתחזקי ותרגישי קצת יותר טוב. את חייבת להשאר בחיים כדי שהאמת על דוד שלך תצא לאור. אין סיבה שאת תהיי בכלא הפנימי שלך (או בקבר) ושהוא יסתובב חופשי
מנהלי פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית
