האם ניתן להחלים מאנורקסיה?

שלום רב, לאחרונה אני נאלץ פתאום להתמודד עם הנושא לאחר שמעולם לא נדרשתי לו לפני כן, ועל כן גם הבורות היחסית שלי בו. חברתי בת 22. אנחנו יחד כמעט שלוש שנים. בסתיו שעבר, לאחר שלא התראינו כמה שבועות, ראיתי שהיא איבדה המון ממשקלה. מובן שהדבר הדאיג אותי, אבל בזמנו לא היה לי מושג עד כמה חמור הדבר. ראיתי בה בחורה חזקה ועצמאית, ולאחר שהוצאתי ממנה הבטחה שהיא תשנה את המצב ותתחיל לאכול, האמנתי שבזה הסתיים הדבר. כך באו חודשים ארוכים בהם היא פה ושם העלתה במשקל ומיד איבדה אותו מחדש. אולם היא כל הזמן יצרה רושם שהיא אוכלת ושהכל בסדר, ולכן הנחתי שמדובר בתהליך איטי של התאוששות הגוף מהטראומה. כאשר הוריה דחקו בה לאכול הרבה יותר, הרגעתי אותה ואמרתי שאין צורך להיות היסטריים (כלומר "לדחוף" ריכוזים עצומים של אוכל על מנת לקבל תוצאות מידיות): שכל שעליה לעשות הוא לשמור על תזונה סבירה ושבטווח הארוך זה אמור לסדר הכל. בסך הכל, קניתי את ההצגה שהיא אוכלת, והאמנתי שהכל מסתדר (יש לציין שאנחנו גרים די רחוק אחת מהשני, ולכן אין לי שליטה על התזונה היומיומית שלה). בשבועות האחרונים מצבה השתפר פלאים, ועם זאת בא גם ווידוי עמוק וכן ששטח בפני שהיא סבלה חודשים מאנורקסיה. מסתבר שהיא הייתה "בענין" עוד מנעוריה, אולם רק עכשיו זה התפרץ בדמות פתולוגיה אמיתית. היא סיפרה לי על חודשים של סבל, על דכאון ועל מחשבות אבדניות. הסיבה שהיא נפתחה בפני כך היא שהיא מרגישה הרבה יותר טוב ושהיא באמת ובתמים מצליחה להשתחרר מהמחלה. היא מעלה במשקל, אוכלת בזהירות ושמה לה מטרה לחזור למשקלה מהקיץ שעבר. אני יודע שמחלה מוגדרת כרונית, אך משום מה ההרגשה שלי היא שבמקרה הספציפי הזה היא לא כל כך גרועה. אמנם מסתבר לי בדיעבד שכל הסימפטומים היו שם, ושמדובר באנורקסיה מלאה. מהצד השני, היא התפרצה בגיל יחסית מאוחר וכרגע עושה רושם שהיא מתגברת על המחלה בעצמה. היא אמנם מתארת מחשבות אבדניות קונקרטרטיות, אבל מן הצד השני במשך כך החודשים הללו היא הצליחה לנהל חיים יחסית נורמליים, לשמור על יחסים עם חברים ומשפחה ולהתמודד עם הלימודים באוניברסיטה . היא ביצעה את כל מטלותיה, ואפילו לא הפסיקה לרגע לתכנן לימודים שאפתניים לתואר שני באוניברסיטאות הטובות בעולם. לכן, על אף השוק והפחדים שלי, אני נוטה להאמין שהמצב לא כל כך גרוע. מן הצד השני, אני מודע לכך שזוהי פתולוגיה פסיכיאטרית אמיתית שקשה מאוד לזנוח אותה לחלוטין. יותר מכך, ראיתי מעט מחקרים שעל-פי הם המרכיב הגנטי במחלה חזק מאוד. כיוון שזה לא טאבו בינינו לדבר על משפחה ועל ילדים, קשה לי מאוד להשתרר מן המחשבה על מה שעשוי להיות עתיד ילדי. בינתיים אני מעניק לה את מלוא התמיכה והאמפתיה, והלחץ היחיד שאני מפעיל הוא שלא תשאיר את הדברים הללו בינה לבין עצמה אלא שתשתף אותי ושתאפשר לי לפחות להביע אמפתיה ולעזור ככל שאני יכול. ועם זאת, אני נמצא בפחד תמידי שהמצב שהכרתי בינינו לא יחזור, ושהמחלה תעיב על כל העתיד המשותף שלנו. לכן, שאלתי היא עד כמה כרונית המחלה? ובכל זאת, אני רוצה לשאול האם, מנסיון העבר ולאור הנסיבות הנוכחיות, ניתן לצפות להחלמה מלאה או שברוב המקרים נגזר על החולים ועל הסובבים אותם לחיות עם המחלה ועם השלכותיה. ברור לי שהתשובה אינדיבידואלית ושלא ניתן על סמך התיאור הקצר שלי לתת תשובה ברורה. אולם לאור בורותי ולאור החששות בהם אני מוקף בימים האחרונים, אשמח לקבל איזושהי תשובה ממי שמכיר את הנושא. תודה רבה, אמיר