נחנקת

הולכת על הקצה נחנקת ובכל זאת שומרת על עצמי לא להקיא אני בקושי נושמת היום קשה לי מידי אני עצובה מידי אני לבד מידי הגוף כואב לי מידי זקוקה לחיבוק מידי ואין לי אף אחד

רות היקרה... האמת שאני נמנעת מלהגיב, לא יודעת למה.. תמיד לוקח אותי למקומות אחרים בהם הייתי מגיבה, מזכיר לי תקופות שהייתי יותר חזקה, שייכלתי להרגיש שאני מייעצת ונותנת מכוח ההחלמה שלי... היום..היום אני מסכימה עם זה שאנחנו תמיד בהחלמה (כאשר אנו בוחרות להיות כמובן)...אף פעם אין דבר כזה שאי אפשר ליפול יותר, לצערי גם במקום הכי חזק שלנו אנו יכולות ליפול..אולי דווקא שם, בגלל שנדמה לנו שאנחנו כ"כ חזקות, מנצחות, שניצחנו כבר את ההפרעה הארורה הזו, אך ההפרעה מדברת בכמה שפות, מספרת לנו סיפורים..ואנו חוזרים ונשאבים אליה, מבלי לדעת שזו בכלל היא, יש לה כ"כ הרבה מסיכות...אפילו יותר מאיתנו.. וזה מה שקרה לי אני מניחה. כתבת מעט, במילים הבודדות שלך הצלחתי לחוש את תחושת ההזדהות.. גם אני זקוקה לחיבוק יותר מפעם אחת, גם לי קשה לבקש, וגם אני לפעמים עומדת דוממת ותוהה ממי אפשר לבקש.. עם השנים למדתי לחבק את עצמי, אך האם החיבוק הוא אמיתי כאשר בתוך תוכי קיימת שנאה מושרשת עם בסיס איתן מדי לשנאה העצמית שלי? אני לא יודעת. היום אני במצב בו אני ללא תשובות. אבל אני עם אמונה, את יודעת..לא אמונה במשהו שיבוא ויחלץ אותי מתוך המקום הזה, אני עם אמונה שאני עצמי כאשר אחליט אוכל לחלץ את עצמי מהמקום הזה..אולי אני בוחרת להישאר בו כעת כי נוח, כי יותר קל, כי זה פחות התמודדות עם העולם, אולי נמאס לי להתמודד עם הכל לבדי, אולי בא לי קצת להיות בהכחשות, לא לראות, לא להרגיש...הרי ההפרעה הזו היא רצון עז לא להרגיש, לא לחוות את התחושות הקשות...ההפרעה מעממת אותן. אני למדתי שאני בתוך ריכוז עצמי אני נהיית עוד יותר חולה, המחלה שלי מתחילה להוציא ציפורניים חדשות, לתקוע יתדות... ריכוז עצמי משמע התעסקות עם עצמנו ועם כאבנו....בהתחלה שחשבתי ע"כ לא הבנתי מה הקשר אלי ולריכוז עצמי, הרי אני הייתי בטוחה שאני הכי מתעסקת עם הסביבה, הרבה יותר מאשר עם עצמי.. אבל, יש פה אבל מאוד משמעותי.. הריכוז העצמי הזה בזמן שאנו לבד, ההסתכלות הזו על הכאב שלנו, על הפצעים שלנו, על היסורים שלנו, על הבדידות שלנו ועל תחושת החנק...יש שם משהו ממכר וסוחף כאחד, תסכימי איתי אולי? זה לא פשוט להסכים עם זה מידיית, אני יודעת...אולי תחשבי ע"כ... חיבוק וירטואלי, גם אני צריכה חיבוק, שולחת לך אחד פה במחשב כי זו הדרך היחידה שלנו... אבל הוא כנה שתדעי לך, הוא מדיע מהבנה של תחושותייך, הזדהות עם כאבך והלוואי וייכלתי לחבק את עצמי ושאולי גם את תרגישי מן החיבוק הזה. אני.

תודה גם אם זה רק וירטואלי זה עוזר חיבוק גדול בחזרה רות