יתומה יקרה

יתומה, ליבי יוצא אלייך רק משמך... כמה משמעות שמך אוגר בתוכו...הרבה יותר מהכל הבעיה הבסיבית אצלי היא התחושה שאני יתומה...יתומה מכולם, מהכל, מגיל יותר מדי צעיר שהרי הייתה אמורה כבר להבין אחרי כמה שנים שזהו גורלי, כל הזמן ההתחבטות בזה וההבנה שתמיד זה יכאב לי...תמיד זה יזכיר לי תחושות קשות, יעלה עמו געגועים לאלו שכבר אפילו לא קיימים במציאות, יעלה דמעה וצביטה שתחנוק עד עמקי נשמתי ואף אחד לא יבין..כי רק אני כאן, כי אני חוויתי ומי שנמצא מולי נמצא בעולם שלו עם החוויות שלא ולא יכול באמת להתחבר לתחושותיי. ולגביי מה שכתבת-הדיסוציאטיביות שגורמת לנו להתנתק לגמריי ולא לפעול מתוך עצמנו, כ"כ נכון לגביי, אני חוויתי לא פעם תחושת קפיאה כאילו אני לא באמת שם, רצון להיזכר ולהרגיש וחוויה של התנתקות בלתי מוסברת ומבלבלת. אולי אבל זה עדיף לפעמים, לא? הרי אני לא בטוחה שבלי כל ההתנתקויות שאני חוויתי הייתי כאן..הן שמרו עלי ואני מניחה שזה היה בסדר ונכון עבורי. כן, אני אכן מאמינה שיש אנשים טובים בעולם, מחשבה זו לא נעלמה ממני, היא תמיד הייתה שם כי תמיד היה בי את הרצון להיתקל באותם אנשים, לחוות את תחושותיי איתם, האמנתי שמגיע לי להכיר ולהגיע אל אנשים טובים... אבל זה לא קל, חוסר אנושיות היא משהו החיי ונושם כל הזמן ליידי, מנסה לא להיות לשם ולהגיד לעצמי שזה פשוט לא שלי, אבל זה קשה...במיוחד שלא פעם זה גם מנהל אותי. גם אני מאחלת לך רק טוב, ושיום אחד תוכלי להרגיש פחות יתומה...של מישהו, קיימת, נוכחת, מורגשת ושמשהו בתוכך יפתח אל החיים והצון לחיות אותם כפי שמגיע לך. אני.

שלום לך כלואה יקרה, את כבר נשמעת פחות כלואה ויותר מעודדת. עצם זה שאת מאמינה בגאולת האחר כנראה מצביעה שאת מאמינה בגאולתך את. גאולה וישועה- אלו מונחים ממש דתיים אבל כנראה שמי שנמצא בביצה כ"כ הרבה שנים מרגיש שרק מעשה של הצלה מיסטית ודרמטית יכול ממש לעזור לו (ואני ממש לא מכירה את אלוהים- ואלהים לא ממש מכיר אותי). רק משהו חזק ומטלטל יכול לעזור לחזור לחיים. כי קשה להגיב כבר להושטת ידיים פשוטה. היא כבר לא נראית, מאוד מטושטשת ורחוקה. כמו החיים. מקווה שתמצאי את העזרה הנכונה ותוכלי להבחין בה. יש עוד הרבה למה לצפות בשבילך אני בטוחה. יש גם הפתעות טובות. מאחלת לך הרבה קרני אור זורחות.

עוד מעט מתקרב יום כיפור. מקווה שאם אכן קיימת ישות על שכזו- שתדע לטפל בצורה הטובה ביותר בכל הפוגעים חסרי המצפון האלה. אם היינו יודעות שהצדק נעשה כבר היינו מרגישות קצת יותר טוב לא...? התחושה של עיוות הדין מקוממת לא פחות.