כלואה יקרה

כתבת בסוף שיש לך אמונה ותקווה ואלו הדברים שאדם צריך בשביל לעזור לעצמו אל לך להתייאש ,טפלי בעברך ואם עשית צעדים גדולים אמיתיים והצלחת אין לי ספק שהכל רק מחכה שתחליטי. אני באמת שותפה ומבינה מעומק ליבי את הכאב שאת עוברת עם מה שקרה את הצורך להתנקות מהכאב העצב והיאוש אבל יחד עם ההבנה והחמלה אסור לך ולי לוותר ,המשך החיים שלנו מוטל על הכף ומישהי כמוני וכמוך עם תקווה ואמונה לא תרצה להרוס את ההמשך . אני יודעת שכל דבר קטן כגדול שלא מצליח לנו מחזיר אותנו למקומות הקשים שלנו והתחושה היא שהכל לשוא ושהכל נהרס. תזכרי הכל אפשר לתקן גם לי קשה מאוד בימים אלה ובכל זאת לעצמי החלטתי רק על מטרות קטנות לקחת כל יום לאותו יום לתכנן ולדעת מה הולך לקרות וברגע הראשון שאני מרגישה שאני הולכת לכיוון הלא נכון (עצב שקשה להסביר אותו רצון להקיא) מיד אני מחפשת את הידיים שמושטות לעברי אם זו המטפלת שלי או חברה מזכירה לעצמי את האמונה של אני יכולה ואת התקווה והכי מהכל את הרצון.. שיהיה רק טוב רות

רות יקרה, את צודקת...אני הכנסתי את עצמי ללופ שאני לא יודעת איך וכיצד לצאת ממנו, נראה כאילו חסמתי לעצמי את היציאה ואת האור בקרניים שחורות המסתירות את הכל ולא נותנת לראות למרחק. האמונה והתקווה קיימים בי משום שרוב חיי זה מה שהיה לי, רוב חיי אלו הדברים היחידים שהיו לי, יכלו לקחת לי הכל,להרוס הכל, לטלטל אותי ממקום למקום מבלי להסביר לי דבר, אך אני בתוך תוכי בלי לדעת מדוע ולמה, פשוט נאחזתי בזה...וזו מבחינתי ההוכחה שבנאדם הוא יצור אנושי שבסופו של דבר רוצה לחיות...ואני, אני הרי הייתי צריכה לאבד כל רצון כזה שהיה לי עוד ממש בתחילת דרכי.. לפעמים אני מסתכלת במראה על עצמי ויודעת שאני חיה, מסתכלת על עצמי ולא פעם תוהה אם אחרים רואים מה שאני רואה, אם אחרים רואים את הגועל שאני עברתי, אם יש אנשים שאולי נגעלים ממני....וכן, אני באמת שואלת את זה..אני באמת תוהה. לפעמים אני רוצה לשאול שאלות במקומות שאסור לשאול, שאלות שלאף אחד אין תשובה, שאלות שנותרו יתומות לעד.. ולפעמים בחדרי חדרים אני חובקת את עצמי ויודעת שיהיה בסדר, שיהיה טוב, אומרת לעצמי שהרי כבר בסדר...אומרת בליבי אסירות תודה על מה שיש לי כהיום. אך לפעמים קשה מדי, לפעמים הבדידות יכולה לחנוק אותי ויש הרגשה כאילו מישהו מצמיד ידיו לצווארי ולא נותן לי לנשום... אני רוצה להאמין בחיים, אני רוצה להאמין בכוח עליון שיכוון אותי ויראה לי את האור, את השביל המיועד לי....את הדרך הנכונה עבורי.. אני רוצה להאמין וכנראה שאם עודני כאן אז אני מאמינה.. המשך יום נעים, אני.

החיים שם בשבילך את הכח את צריכה למצוא בתוכך הבדידות היא סיפור חיי כאבי הגדול חסכי העמוקים ביותר באים ממקום בודד מאוד אני מבינה את הרגשת המחנק ,ההרגשה שאי אפשר להכיל את כל הכאב לבד הכאב של הילדה הקטנה הכאב שלי האישה הבוגרת ,תחושת הנטישה חונקת חונקת כמעט עד מוות . כלואה יקרה יש מישהו ששותף איתך לתחושותיך אלה יש מישהו בחייך שעוזר לך (מטפלת)