גילי שלום,

התלבטי אם לכתוב כאן שוב.דומה כי בפעמים הקודמות עוררתי הדים לא קטנים.אבל החלטתי בכ"ז כן לעדכן,כי אני מסוגלת לקבל את העובדה שהדברים שנכתבו היו ממקום איכפתי ומתוך רצון להניע אותי לפעול,למען עצמי. התחלתי את הטיפול במרפאה המטבולית בהדסה.אני מגיעה לשם בתדירות של פעם בשבועיים(ואם אני מרגישה צורך שמשהו יחזיק אותי יותר אני מגיעה גם כל שבוע),כרגע רק למעקב רפואי.יש תור פנוי לדיאטנית רק בעוד כחודש.וזה עוזר לי קצת,בעיקר להוריד את המגננות ולהודות באמת הכואבת כ"כ-שאם לא אעשה זאת אני פשוט אקרוס.שאם לא אלמד להעזר,ורק אדאג לכולם אני אשקע יותר. חליתי בתקופה הזאת למשך שבועיים-דלקת ריאות.בקושי הצלחתי לאכול ורק לפני כמה ימים סיימתי את האנטיביוטיקה.המצב כמובן שהתדרדר עוד יותר והגעתי למצב שאני נאבקת כל ארוחה לא להקיא(לא רצוני כמובן ,אלא מתוך רפלקס וחוסר יכולת).קשה לי מאוד.נחלשתי מאוד.הבחינות היו קשות מאוד ואני מתכוננת כבר למועדי ב'(ולא בגלל שלא עברתי,אלא מפני שהציוניםם לא מספקים אותי,כנראה שזה המוטיב החוזר בחיי-זה אף פעם לא מספיק.)אם כי אני משתעשעת עם הרעיון לוותר לעצמי... אני מרגישה שאני נאבקת בכל החזיתות,ואני מותשת.אני מרגישה שאין לי כוח עוד להרים את עצמי.וכל יום אני קמה להתמודדות מחודשת,ולפעמים אני רק רוצה לוותר,כי זה קל יותר,אבל יודעת שאין לי את הזכות הזאת,ולא בשבילי אלא בגלל אנשים שאני חשובה להם. כרגע לא מוצא לי טיפול פסיכולוגי.קודם הוא רוצה שאייצב את מצבי הפיזי. עולה האופציה של לעזוב את העבודה.העומס הוא רב ונאמר לי שאם לא אעשה כאן אני פשוט אקרוס.ומצד שני,אני כ"כ אוהבת את מה שאני עושה,עבדתי כ"כ קשה כדי להגיע לשם,והוויתור הוא כואב מידי עבורי(אם כי איפשהו בתוך תוכי אני יודעת שזה בלתי נמנע,כי אני לא יכולה לאחוז את החבל בשני קצוותיו ולצפות לא להתרסק).ואין לי תיאבון ורק מתחשק לי להקיא רוב הזמן.אני מאוד חלשה,ואני צריכה כוחות.רק מקום להניח את הראש ושמישהו יגיד לי "זה בסדר.את יכולה להרשות לעצמך להרפות,אני אהיה כאן כדי לעזור לך לקום". אז תודה על ההתעניינות,זה המצב כרגע,ואני מקווה שבהודעת עדכון הבאה אוכל לספר על שיפור.

תודה גילי על המענה האמפאתי. אכן גיליתי שכשאת מאפשרת לאנשים להיות שם,את מגלה כמה אנשים קרובים אלייך,כמה הם בשמחה מתגייסים לעזור.ולמדתי להסיר את המגננות,וזה קשה,הרבה עבודה עצמית,שכנוע עצמי. לגביי העבודה-אני לא משלה את עצמי שמקומי ישמר.כשאת נמצאת בתפקיד בכיר,שגם בזמן עבודתך הרבה נושאים אליו את עיניהם,ברגע שאת מראה שבריר של חולשה או קצת מרפה(גם אם זה לא כרוך בויתור מלא) ,מיד יש כאלו שחיכו כל הזמן לרגע הזה,ולא מזבזבים את הזמן כדי להציע את עצמם.אבל זה בסדר.אני צריכה ללמוד לקבל את זה ולהבין שאם זה אכן יקרה,כנראה שזה מה שהיה צריך להיות.ואולי זה דווקא השירות הכי טוב שהם יעשו עבורי. כרגע לא נראה שיש לי ברירה אחרת ,אלא להרפות.להגיד לך שלא קשה לי עם זה,לא אוכל.זה קשה מאוד וכמוה ההתמודדות היום-יומית. עוד לא למדתי לאפשר לעצמי להניח את הראש מבלי לפחד.עוד לא למדתי שאני יכולה לשתף אחרים ולא תמיד להיות חזקה,ולדעת שהם עומדים בזה.אבל זאת כנראה המשימה הבאה שלי. אצטרך לשאוב כוחות,לא יודעת מהיכן,כי יש לי עוד הרבה עבודה לעשות. הדלקת ריאות כבר מאחוריי,תודה על איחולי ההחלמה. ליהי.