עייפה..

אני עייפה.עייפה מהכול,מעצמי. עייפה מלהיאבק במשהו שנראה לי גדול עליי בכמה מידות. ואני צונחת,והמשקל צונח יחד איתי. ואני לא נאבקת,אין לי כוח להיאבק יותר בכלום. החיים שלי כ"כ מלאים,אני עושה דברים שאני אוהבת,יש לי משפחה חמה ותומכת,ובן זוג קבוע כבר ארבע שנים.אבל אני ריקה מבפנים.לא מסוגלת לתת לאהבה הזאת לחלחל לתוכי.אולי אני מאמינה שאני לא ראויה.. ואני נמצאת בטיפול,כבר כמה שנים.ואני מפחדת מהירידה הזאת שוב.מפחדת כי נראה לי שהיום כבר לא אצליח להחזיק את עצמי יותר,שהצניחה מטה תהיה מהירה יותר,שהקו האדום שכל הזמן שמרתי לא להגיע אליו-נחצה.ומשם נשארה רק הדרדרות כואבת,עמוקה.ואני כבר לא מרגישה.אולי מנסה לשמור על עצמי. בוקר עכשיו.אני צריכה להתחיל עוד יום שיראה מלא כמו קודמו,אך ירגיש לי כואב וריקני מבפנים.ואני רוצה להתמוטט,לאפשר גם לי לככמה שעות להסיר את המטען של כתפיי,להפסיק לשחק את המשחק.לא רוצה להיות חזקה בשביל אף אחד,כי אני ממש לא מרגישה כך. אני מרגישה כשלון.ששום דבר כבר לא שווה יותר. שאני עצמי לא שווה. לו רק מישהו הבין איך זה להרגיש כך כל יום,כל שעה ביום,במשך עשר שנים. כוחות,בבקשה...

גילי שלום, בוודאי שבעשר שנים האלו היו המון רגעים של אושר.אפילו חייתי בשלום עם הפרעת האכילה שלי.שמרתי על משקל קבוע(ונמוך) אבל לא התעסקתי כל היום באיך אני ניראת,או כמה אני שוקלת.וגם היום זה לא המצב.אני לא סופרת קלוריות,אבל אין לי חשק לאכול ואני מכריחה את עצמי כי יש לי שגרת חיים מאוד מאוד אינטנסיבית(וכנראה שזה חלק מהבעיה)שאני באמת מאוד אוהבת ומרגישה חיה בתוכה,אני אוהבת אנשים,אוהבת לעבוד וחוזרת לבית חמים ונעים.אבל כנראה שהעייפות הפיזית כבר נותנת בי את אותותיה-אני מוצאת את עצמי מכריחה את עצמי לאכול ונלחמת בבחילות.אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בלבד,ורק לאחרונה חלה התדרדרות,שאני לא ממש מדברת עליה. הייתי בעברי בפגישת אבחון פסיכיאטרית,אך היא לא המליצה על תרופות,אלא על להוריד את הקצב.המצב הנפשי שלי צונח בעקבות העייפות הפיזית,ומצד שני,אני לא יכולה לעצור.כאילו מפחדת מרגע של שקט.ואני מתייסרת כי לא ברור לי למה אני עצובה.ולא,אני לא בדכאון,כי מבחינתי לשכב במיטה זה להיות בדיכאון.אני נהנית מהפעילות(היא אובר אני יודעת..),יש לי קשרים מעולים בכל מקום,ואפילו שאני חולה קשה לי להשאר במיטה. היני רק ענכשיו חזרתי מיום של התרוצצויות ואני עושה מאמצים לאכול את הארוחה הראשונה שלי להיום,כי אני יודעת שאם לא אני אתמוטט בקרוב.ומצד שני,לפעמים נדמה כי לא איכפת לי. מה קורה לי??אני כ"כ רוצה שקט,ומצד שני,כ"כ מפחדת ממנו. אני מצטערת אם אני לא מובנת כרגע.כואב לי הראש,ואני נאבקת להשאיר את עיני פתוחות כי יש לי מחר מבחן בתואר השני אותו אני לומדת. והפחד להכשל משתק אותי.הפחד לראות משהו שהוא פחות ממושלם.להפסיק להיות מצטיינת דיקאן.אבל אני רועדת,לא מרוכזת,אני לא יכולה לאפשר לעצמי להתמוטט. לא כרגע. יש לי עוד כ"כ הרבה מה להספיק לעשות. ובא לי להקיא.והמשקל מפחיד אותי..42.אני מפחדת מעצמי,מפחדת ממה שיקרה,ולא יכולה לעצור.לא זוכרת למה בכלל התחלתי. תודה על ההקשבה ועל האיחולים לשבוע הזה.אני אסתפק כרגע רק בלא לקרוס.