תאומים בני שנה וחצי - בעיות התנהגותיות... עזרה!!!

ליאת שלום רב, מספר שאלות הנוגעות לילדינו התאומים בני שנה וחצי. (בן ובת). 1. בני, בן השנה וחצי, ילד מקסים, חברותי מאוד, צוחק עם אנשים (גם עם זרים), חייכן מאוד, מפותח מאוד מבחינת משחק, עצמאי מאוד עם עיכוב מוטורי (גמישות יתר). הילד משחק יפה, מסתובב לו בבית ופתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, וללא כל התגרות - מכה ו/או נושך את אחותו - יש לציין עם חיוך שובבי. כמו כן, ההכאות לא פוסחות גם עלינו, ההורים, על הסבים והסבתות, בני-דודים וכל הבא במגע. יש לציין, שהילד יכול לשחק כל כך יפה, לדוגמה איתי - מלטף, מנשק, משחק בצעצוע משחק משותף - ופתאום זה מגיע, סתירה / נשיכה -תוך כדי חיוך..... ניסינו את כל הדרכים כדי לעצור את התקפות האלימות האלו: א. אמירת לא! תקיף. ב. עונשים קצובים בזמן. ג. הפרדה. כלום לא עוזר - הילד ממשיך בשלו. כמו כן, יש לו קטעים רבים של דווקא. אם אומרים לו לא! התגובה היא דווקא להמשיך באותה הדרך, אם זה כאשר מחליפים לאחותו - דוקא הוא יעזוב את מה שהוא מתעסק בו - ויבוא להרביץ לה. אם אחותו תיקח צעצוע הוא יעזוב את שלו וילך לחטוף את שלה ועוד מיני מקרים... אפילו אם לדוגמה, אחותו נוגעת בחשמל, ואומרים לה לא! היא מתרחקת מייד - אך הוא רץ מהר לכיוון החשמל - סתם כי אמרנו שאסור לגעת שם. כאשר אומרים לו לא, הוא פשוט יעשה דווקא, תוך כדי צחוק וחיוך. ענישה קצרה (כמו לדוגמה דקה-שתיים במיטה) מלווה בבכי מצידו, אך מיד עם סיום הענישה - הוא חוזר להתנהגות זו כאילו מעולם לא נענש. אנחנו ממש מיואשים - וזקוקים לעזרתך והדרכתך כיצד להגיב. 2. האחות, קופצת לה במקום במין קפיצת צפרדע (ללא התנתקות מהסביבה) דקות ארוכות, ופעמים רבות במשך היום (כולל באמצע הלילה!). בהתפתחות הילד, טענו שזה דרכה להירגע - אך אנו מעונינים בצמצום משמעותי את התנהגות מוזרה זו. כמו כן, היא פורצת בבכי קורע לב, ללא כל סיבה (הנמשך זמן רב מאוד). הם עדיין אינם בגן, ויכנסו בקרוב מאוד. אנחנו ממש מפחדים כיצד יסתדרו בגן עם ההתנהגות הזו. ילד אלים שאינו יודע מה זה לא, וילדה שמקפצת לה במקום סתם כך ובוכה ללא הרף..... עזרתך המלומדת בבקשה.......

שלום לך אב, התאומים שלך נמצאים על התפר שבין תינוקות לפעוטות, ולכן לא הייתי ממליצה להיכנס להגדרות כמו "ילד אלים", "בעיות התנהגותיות" או לייחס לו כוונת זדון. פעוטות לקראת סוף שנת חייהם השניה (וגם קצת קודם לכך) חווים קונפליקט ניכר בין המשאלה לעצמאות לבין תחושת מוגבלות גדולה וחוסר אונים. הורים חדי עין יוכלו לחוש בתנועה המתמדת בין גילויים של סקרנות, חקרנות ועצמאות, לבין תגובות תסכול, אכזבה וזעם נוכח התנגשות של רצונות או חוסר יכולת וחוסר הצלחה. לא תמיד אנחנו מצליחים להבחין בתנועה בין שתי הפוזיציות הללו, ולכן זה נראה כמו התקף זדוני שבא כמו משום מקום. כמובן שאין כל טעם בענישה, שכן היכולת הקוגניטיבית של תינוק בגילו עדיין אינה מאפשרת הבנה טובה של הקשר בין אירועים או בין סיבה למסובב. הילד שלכם אינו זדוני או מרושע, והתנהגותו משקפת התפתחות נורמטיבית תואמת גיל. הוא לא עושה לכם 'דווקא', אלא עושה את צעדיו הראשונים בתהליך הנפרדות מתוך המשאלה לעצמאות. כמו שכבר הוזכר כאן רבות, גם היכולת לווסת רגשות עוצמתיים כגון זעם, תסכול, קנאה או אכזבה, מוגבלת מאד בגיל שנה וחצי. זו הסיבה שילדים בגיל זה הם יצורים מאד דחפיים ויצריים, ופורקים את רגשותיהם בצורה גולמית מאד ולא מעודנת. מסיבה זו יש להשגיח על פעוטות כל הזמן, להיות ערים לגילויי תוקפנות (מכות, נשיכות, חטיפות צעצוע, וכד'), ולעצור אותם פיזית, ולא רק מילולית. כשהילד שלכם מרים יד על בני משפחה, אין לאפשר לו זאת. יש לעצור אותו מיד, פיזית, לפני שהוא מכה, לחבק אותו חזק, ולהסיח את דעתו לענין אחר. אין לאפשר פגיעה באחותו או התנהגות שיכולה לסכן את שלומו, ולכן אין ברירה - צריך לדבר פחות ולפעול יותר. לפעמים, מחמת העצלות, אנחנו מנסים את ה"לאאאא!" המפורסם, הנאמר מרחוק, לפעמים בהנגנה שיש בה ממש ציפייה לראות מה יקרה. לרוע המזל, ילדים בגיל שנה וחצי מוצאים את ה"לא" הזה די משעשע, ומתייחסים אליו כאל הזמנה למשחק. הם מפרים את האיסור (מכאן גם החיוך), ובודקים את תגובותינו. לצערי, אין לי בשורות. חינוך הוא עבודה קשה ועקבית, בעיקר עם ילדים אנרגטיים וסקרנים, וככל שתהיו פעילים, אסרטיביים ועקביים בתגובותיכם, כך ייפסקו בהדרגה הפרות הגבול. אשר להתנהגותה של בתך - על פניו, לא נראה שיש כאן משהו מדאיג. תינוקות וילדים מוצאים לעיתים תנועה חזרתית, לפעמים אפילו כזו הכרוכה בכאב, כמו הטחת הראש או הגוף במשטח קשה, כדי להרגיע את עצמם. אם אתם במעקב בהתפתחות הילד, הייתי ממליצה לך לסמוך על הנאמר, ולהיעזר באנשי המקצוע הטובים שם. זה בוודאי נכון ומקצועי יותר מעצה בפורום אינטרנטי. שולחת לכם הרבה כוח. זה לא פשוט לרדוף אחרי שני קטנטנים בגיל הקשה הזה. אבל זה עובר... בהצלחה ליאת