התלבטות מחודשת..

הי ליאת, זו אני גלית, שאני מקווה שאת עוקבת אחרי העדכונים התקופתיים שלי.. אם לשתי בנות, בת 7 ובת 4. לגבי הבכורה בזמנו חשבנו שמתוך התנהגויות שונות שלה יש חשד להפרעת קשב .(היא לא תזזיתית לכן חשבנו על זה בגלל החולמנות, ההתנתקויות, שכחה לעיתים קרובות..)ביקרנו אצל נוירולוג שהתסבב אז כל דיווחי המורה (בכיתה א) ועל דיווחים שלנו וכן על הראיון הקליני. לדבריו "חשש להפרעת קשב קלה, מומלץ טיפול רגשי".. לא הבנו מה זו ההמלצה הזו אבל התייעצנו למה כדאי לפנות. הגננת שמקבלת אותה לצהרון (מכירה אותה מגיל ינקות..) אומרת שלדעתה אחד הדברים אצל הבת זה שהיא מאוד לא משוחררת וכדאי משהו סביב טיפול בתנועה או ריקוד.. הצענו חוגים- כמעט כל חברותה הולכות לחוגים, היא לא מוכנה ואיני רואה צורך להכריח (אני לא מהאמהות שרצות כל יום ברכב לחוגים כאלה ואחרים בעיניי זה בסדר גם לעשות דברים עם ההורים או בינן לבין עצמן או להזמין לברים) מה שכן היא הסכימה למשהו שקשור בחיות, היא אוהבת מאוד בעלי חיים. בררתי ואין חוגים לחיות אלא רק טיפול בבעלי חיים וכעת אני ממתינה לחזרת המטפלת מחושת לידה. בכיתה ב- אחת לכמה ימים המורה מעדכנת כי היא מפטפטת, פריעה לעיתים, מתווכחת, בודקת גבולות, אך עדיין רוב היום עובדת יפה. אנו משוחחים איתה, מבררים, מאוד מחזקים התנהגויותץ טובות שלה בבית (בבית השתפרה פלאים ,ממש יותר בוגרת, קשובה, עוזרת, מבקשת מה שצריכה בצורה פחות תינוקית) אבל אני עדיין שואלת האם לקחת אותה גם למבחן tova? אינני מקצועית בתחום הזה ואשמח לעצתך. בעלי אגב אינו מוטרד מזה אלא מבקש לתת זמן להסתגלותה. נוסף על כך, אני בעלת תואר שני ומבחינה מקצועית מאוד רוצה ללמוד עוד תואר ואף בכיוון המחקרי מה שידרוש המון זמן ממני - איך אפשר לממש את מאוויי ויחד עם זאת להמשיך להתפנות באופן מיטבי לשתי בנותיי?אשמח להתייחסותך

שלום גלית, עם כל הכבוד לטיפולים רגשיים, עם בעלי חיים או בלעדיהם, חשוב שנהיה מגובשים אשר לסיבת הפניה, לציפיות מהטיפול, ולמידת ההתאמה בין הטיפול לבין הבעיה שעוררה מלכתחילה את הצורך בו. מבחן tova ואחיו החדשניים יותר, נועדו לבחון את התפקוד של הילד עם ובלי ריטלין, כדי לעמוד על תרומתה הפוטנציאלית של התרופה לתפקודו האקדמי. "משהו סביב תנועה או ריקוד", ממש כמו ליטוף חיות, אינו נותן מענה לבעיית קשב וריכוז - אם קיימת. לכן, לפני שחושבים על כיוון טיפולי, רצוי לחדד את האבחנה באמצעות אבחון מסודר (ולא רק בדיקה קלינית). גם טיפול רגשי, שרלוונטי מאד במקרים של הפרעת קשב, אמור להינתן ע"י אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים לכוון אל הקשיים המאד ייחודיים של הילדים הללו. "משהו כמו תנועה או ריקוד" עלול להתברר כבזבוז זמן יקר, בבחינת "ללכת בלי ולהרגיש עם". מעודדת אותך לפנות לאבחון מסודר, ולהסתמך על המלצותיו של המאבחן. לגבי שאלתך השניה, אוכל לומר שבעיני *תנאי* מקדים להיענות הורית טובה הוא מימוש הפוטנציאל האישי של ההורה ושמירה על רווחתו כאדם. אין לי ספק, שברוב הגדול של המקרים, אפשר לשלב בין הורות לבין קריירה אקדמית, ואני מעודדת אותך למצוא את הנוסחה שתתאים לכם. הייתי שם, ואני יכולה להעיד שזה אפשרי ומהנה, למרות נוכחותם הבלתי נמנעת של רגשות אשמה, פה ושם. בהצלחה! ליאת