נשיכות בגן ועוד

שלום רב בתנו בת שנתיים ושבעה חודשים. ילדה נבונה מאוד, רגישה ועקשנית. אחות לתינוקת בת חצי שנה. עברנו תקופה לא פשוטה (של 4-5 חודשים) של הסתגלותה של הגדולה למצב החדש וכבר חשבנו שהחיים חוזרים למסלולם. אך לאחרונה שוב התחלנו לקבל דיווחים מהגננת על כך שהיא מרביצה בגן והשבוע היו כבר כמה דיווחים על נשיכות, שזה די חדש. הנשיכות באות בלי שום התרעה ובלי מצבי כעס. היא יכולה לשבת ליד חבר/ה בגן, ללטף אותם, לשחק אתם ואז בלי שום סיבה נראית לעין לנשוך בעוצמה. אנחנו רואים זאת גם בבית. היא יכולה לנשק את הקטנה ופתאום לנשוך אותה, בין נשיקה לנשיקה. במקרים אלה אני מיד קמה ועוזבת אותה עם התינוקת תוך אמירה "אני לא מרשה, זה לא נעים, ואני לא רוצה להיות ליד הילדה שנושכת". ועוזבת לחדר אחר לכמה דקות. בגן יש ימים טובים (מקבלים דיווח שהיא הייתה מקסימה ונהדרת, שיחקה יפה, השתתפה בריכוז, ועוד) וטובים פחות (הרביצה, נשכה). אני לא מצליחה לזהות סיבתיות כלשהי נראית לעין שגורמת ליום אחד לעבור חלק וליום אחר - לא. לדעתה של הגננת, מדובר בבעיה חושית ושעלינו לפנות למרפא בעיסוק. נשמח מאוד לשמוע את דעתך תודה רבה

שלום טלי, נשיכות בגיל הגן זו תופעה שכיחה ומוכרת. למרות שנשיכות אינן שונות בהרבה מהתנהגויות מרדניות אחרות האופייניות לגילה, יש משהו בנשיכות שמעורר חרדה גדולה יותר בקרב המבוגרים. לרוב, החרדה הזו מתורגמת לתגובה רגשית חריפה יותר שמגבירה את הסיכוי לכך שהתופעה תישנה שוב. כנראה שיש משהו בחשיפה של ההורה לתוקפנות הגולמית של ילדו שמעורר בנו תחושות של אשמה וכעס. אני יכול להבין שלהגיע לגן ולשמוע שבתך מתנהגת כך זו חוויה מאוד לא נעימה. חוויה שמעוררת שאלות לגבי ההורות שלנו, העתיד של הילדה ועוד... למרות זאת, צריך לשים את הרגשות האלה בצד ולזכור שנשיכות והתנהגות אלימה משקפות את הקושי בוויסות הדחפים התוקפניים של הילדה, קושי שהוא אופייני לגילה. את כתבת על התקופה הקשה שעברתם איתה בעקבות הכניסה של התינוקת החדשה. אני מניח שהשינוי הזה עדיין נותן את אותותיו ושגילויי האלימות והנשיכות הן תוצר של התסכול והקושי שבתך חווה. כאשר הנשיכות הן חלק ממשבר כללי שהילדה עוברת, לרוב הן יהיו מלוות בביטויים אחרים של מצוקה כגון נטייה לבכי, חוסר סבלנות וכד'. אני מציין את כל הדברים האלו מפני שהתגובות שלכם כלפיה צריכות לתת ביטוי גם לפן המשמעתי אך לא פחות חשוב מזה גם לפן הרגשי. אני חושב שהמסר שצריך לעבור לילדה צריך להיות ענייני וברור- שנשיכות זו לא התנהגות מקובלת. משפטים קצרים- "אני לא מרשה לך לנשוך" ולהרחיק אותה מהסיטואציה ללא תשומת לב מיוחדת. כמו בכל התנהגות לא רצויה אחרת, על המסר לעבור בצורה ברורה אך ללא תגובה רגשית חריפה מדי שלך. תגובה רגשית חריפה קשורה יותר לתסכול של ההורה ופחות למה שהילד צריך באותו הרגע. חשוב להבין שילדים תופסים אחרת מאתנו את השלכות ההתנהגות שלהם. אני לא מציע להשתמש במשפט כמו "אני לא רוצה להיות ליד ילדה שנושכת", בטווח הארוך תגובת כאלו עלולות לפגוע בדימויה העצמי ולהגביר את תחושת התסכול וחוסר האונים שלה, אותו חוסר אונים שהביא אותה לתגובת הנשיכה מלכתחילה. לתפיסתי, הרכיב המשמעותי ביותר בחינוך הוא הדוגמה שהילדה מקבלת, לכן האופן בו את תתמודדי עם התסכול שהתנהגותה מעוררת אצלך ישפיע מאוד על האופן בו היא תעשה זאת. לצד זה, ולא פחות חשוב, כדאי לחזק אותה בעקבות התנהגויות חיוביות. למנוע מצב בו היא מצליחה לגייס את המבוגרים ולזכות בתשומת לבם רק בעקבות התנהגות שלילית. לחפש את ההתנהגויות החיוביות שלה ולחזק אותן. ללמד אותה שיש דרכים מקובלות לזכות ביחס ודרכים לא מקובלות. אלמנט חשוב נוסף הוא מידיות התגובה. לכן, לא הייתי מגיב על התנהגויות שקרו בגן, את זה תשאירי לצוות בגן, עבורה זו כבר היסטוריה רחוקה ולכן התגובות שלכם לא יועילו. אני מבין שזה לא פשוט, אבל חשוב לזכור שלרוב התנהגויות אלו חולפות עם הזמן ועם תגובה נכונה של הסביבה. מכאן קשה לי לומר האם מדובר בבעיה חושית או לא. אולי כדאי לברר עם הגננת מדוע היא חושבת כך, האם חוץ מגילויי התוקפנות היא מזהה סימפטומים נוספים שיכולים להעיד על בעיה חושית? באופן כללי אני חושב שאפשר לפנות לאבחון, אך מכיוון שאת רואה את הקשר שבין הנהגות בתך ללידת אחותה הצעירה, אני מניח שהתגובה שלה קשורה לשינויים בבית ולא לבעיה חושית. את מכירה את בתך ורואה את התמונה המלאה לכן כדאי שתלכי עם התחושות שלך... עם סבלנות והרבה אהבה אני מאמין שזה יעבור. בהצלחה קובי