התייעצות דחופה

שלום, אני כבר די מיואשת והגעתי לשלב שאני מרגישה שצריך להוציא את הילד שלי מהבית ושהוא פשוט בלתי נסבל. בני בן 7.5, ילד סנדוויץ בין בת בת 9.5 ובן בן 3. מאז ומתמיד היה האמצעי בעל טמפרמנט אקטיבי מאוד ועצבני. לפני כשנתיים הגיע למצב של אלימות כלפי כאשר נכנס לסוג של "קריזים". הלכנו לפסיכיאטרים וניסינו עם תרופות להרגעה (שעשו לו רק רע) ובלי תרופות והשקט די חזר אחרי שהפסקנו תרופות ואנחנו הלכנו להדרכת הורים.הוא אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז אבל ברמה מאוד נמוכה שלא מצריכה טיפול. לאחרונה, הילד נהיה שוב עצבני, בבית הספר מתחילים ריקושטים שלא היו בכיתה א', ובבית בשנייה שנכנס הביתה אם אין לו תעסוקה הוא "מתחיל לטפס על הקירות", מרביץ, מתחצף, מציק וצורח צרחות נוראיות כאשר מועלה לחדר להירגע. אנחנו כל הזמן בלחץ איך להעסיק אותו וגם זה לא תמיד נותן פיתרון. בבקרים, ההתארגנות לבית הספר גם היא קשה מכיוון שהוא מושך את הזמן עד לקצה ומלחיץ את כולם. חשוב לציין, הוא מקבל המון תשומת לב חיובית והמון שבחים כשמתנהג יפה, אבל הוא פשוט הופך למעין "מפלצת" באופן פתאומי (אפילו המבט בעיניים משתנה). עם כל הדרכת ההורים, אנחנו כבר מרגישים שאנחנו מרימים ידיים, ומסתובבים עם יסורי מצפון על כך שאנחנו לא סובלים את הילד שלנו - הוא יכול רגע אחד להיות מקסים ואוהב ושנייה אחרי כן מפלצת נוראית שפשוט מערערת את כל הבית. סופי שבוע הפכו לסיוט של חיינו ועוד יותר כאשר הם גשומים ואין לאן לצאת. אני חייבת עזרה לפני שיקרה משהו נוראי.

שלום רונה, (כתבתי לך את אחת התשובות הארוכות והמושקעות של הזמן האחרון, והכל נמחק לי ברגע אחד של חוסר תשומת לב. אנסה לשחזר )-: ) נראה כי בנך סובל מבעיה בוויסות הרגשי. ילדים עם בעיה כזו בדר"כ מגיבים לאירועים באופן קיצוני, מגיעים מהר מאד לרמות גבוהות של עוצמה רגשית, מתקשים לחזור ולהירגע תוך זמן סביר לאחר האירוע המסעיר, מתקשים להבחין בין מצבים, תגובות, סיבות ותוצאות, מתקשים להבין מה חשוב ומה לא, ומשותקים מול קבלת החלטות או בחירה. למרבה הצער, חלק גדול מהתגובות הבעייתיות הללו הופכות לדפוס התנהגות עקבי, ויוצרות אצל ההורים, המורים והסביבה החברתית ציפייה להתנגשות דרך קבע. באופן עצוב, התגובות שלנו, ההורים, יכולות להעצים את המצב ולהחריף אותו, גם כאשר הכוונות שלנו טהורות וטובות. התגובות שלנו להתנהגותו של הילד נוצרות לאור ההנחות שאנו מניחים ביחס לאותה התנהגות. הציפיות והשיפוטים שלנו (מה שאנחנו חושבים על הילד) ישפיעו על מה שנרגיש כלפיו ועל תגובותינו אליו. זה עלול להיות בעייתי, כי אנו פועלים לאור מה שנראה כאמת, אך לא בטוח שהוא אכן כך. לדוגמא, את מניחה שהוא מתחיל להתנהג כמו מפלצת בצהריים כי הוא משועמם, "מטפס על הקירות" ומחפש תשומת לב, בעוד שייתכנו הסברים אחרים לגמרי: אולי הוא חזר עייף מביה"ס? אולי היה לו יום איום ונורא? אולי המורה כעסה עליו? אולי רב עם החברים? אולי בכלל התנהג למופת, אבל זה גזל ממנו הרבה כוחות והוא פורק את זה בבית, בסביבתו הבטוחה? אולי ה'מפלצת' שלך אינה אלא ילד מתוסכל, עייף, רעב או כאוב? מרגע שאנו מניחים שהוא "רק מחפש תשומת לב", אנו עלולים להחמיץ את הצורך האמיתי של הילד. המטרה שלי, כמובן, אינה לגרום לך ייסורים או אשמה. אני מניחה שהיומיום שלך קשה מנשוא. יש ילדים שמהווים אתגר גדול עבור הוריהם, ומסיבה זו, רצוי לא להישאר עם זה לבד. אני מציעה לך בכל לבי להגיע לפסיכולוג ילדים מנוסה, הבקי גם בשיטות טיפול המכוונות לבעיות וויסות (כמו למשל DBT), ולבקש עזרה מקצועית. אני מאמינה ששינוי בתפיסות ובעמדות של ההורים כלפי הילד, ושינוי דפוסי התגובה שלהם אליו, יכולים להביא לשינוי משמעותי גם אצלו, ולצמצם למינימום את המאבקים והסערות בבית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, קודם כל תודה על תשובתך- לשם שינוי מישהו שמזהה באמת בעיה. עד היום כל מי שפגש את הילד (מורים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים) טענו שהכל בסדר ושהבעיה היא בנו ושאנו מגזימים. אני כבר שנים מנסה למצוא עזרה ואין ספק שהדרכת הורים עזרה לנו קצת אבל היא לא עזרה לילד עצמו להתמודד. אחרי כל התפוצצות כזו, יש כמובן שיחה ביננו והילד תמיד נותן סיבות- חבר שהציק, מורה שכעסה ולפעמים הוא פשוט נכנס למין מרה שחורה ובטוח שכל העולם נגדו. הוא בסדר וכל האחרים הם רמאים, חצופים וכו'- אני באמת אודה לך אם תוכלי לכוון אותי למישהו שבאמת יקשיב לי ואז יעזור לילד להתמודד עם העולם ועם הרגשות שלו