שינוי בהתנהגות אצל ילדה בת 5

לפני חצי שנה פתחתי עסק ונאלצתי להיות שעות רבות מחוץ לבית ובעלי לרוב היה עם הילדים. לפני העבודה הייתי אמא במשרה מלאה ומעורבת מאוד בחינוך של הילדים בגנים הן בפן הלימודי והן בפן החברתי וכך זה גרם ביטחון לילדים שתמיד הייתי בקרבתם . הבת הקטנה שלי בת 5 הייתה מאוד אהובה ומקובלת בגן ותמיד היו סביבה חברות שרצו תמיד להיות בקירבתה ומאז שהתחלתי לעבוד לא יצא לי לקרב אותה עם חברותיה כי לא יכולתי להזמין אלי הבייתה וגם לא ניפגשה עימם הרבה בגן המשחקים כפי שבעבר נהגתי לשבת עם האמהות בגינה. כעת אני שמה לב שביתי נוטה לבכות הרבה ולדרוש הרבה תשומת לב מעבר לכך היא נהייתה שקטה מאוד יחסית למה שהייתה ויש לה הרבה מצבי רוח משתנים אבל היא נראית פחות מאושרת ממה שהייתה ומעבר לכך חברתה הטובה מצאה לה חברה אחרת והיחסים החברתיים שלה רעועים היא נוטה להיות שקטה במשחקים עם החברות למרות שהם משתוללות והיא מחפשת להיות מידי פעם לבד ולא להתערבב איתם הרבה גם אם לפעמים הם קוראים לה היא מסרבת להגיע. וכמובן שיש מצבים שהיא גם נהנת לשחק איתם,אבל עדיין מציק לי שגם התרחקו ממנה וגם היא מתרחקת חברתית כעת אני עוזבת את העבודה כי היה לי מאוד קשה נפשית והתחלתי להפגש שוב עם האמהות בגן המשחקים ושוב אני מזמינה חברות שלה לבית אבל עדיין זה לא זה ואני די מודאגת ששנה הבאה בכיתה א הילדה תהיה בודדה ,אני יודעת שאני קיצונית עם המחשבות שלי אבל אני מרגישה שעלי לשקם שוב את היחסים שלה עם החברות,ואני לא רוצה ללחוץ עליה אני תמיד מתעניינת עם מי היא שיחקה בגן ובגינה אני איימתי עליה שאם לא תשב בקבוצה עם חברותיה אז נלך הבייתה. אני כבר נואשת ולא יודעת אם אני פועלת כשורה או שעושה יותר גרוע . האם יש סיכוי שהמצב יחזור לקדמותו ואיך עושים זאת? בבקשהתייעצו לי גם ככה יש על מצפוני כל ההדרדרות הזאת. תודה מראש טלי

שלום טלי, גם אני, כמוך, מאמינה שיש חשיבות לנוכחות הורית בחיי הילדים, לפחות בילדות המוקדמת. עם זאת, אין צורך להגזים ולהימנע מיציאה לעבודה, רק כדי להשתעבד לטיפול בילדים. גם ילדים להורים קרייריסטיים מצליחים לנהל חיי חברה טובים (לפעמים טוב מילדים הגדלים עם אמא בבית), ולהפך - ילדים שנמצאים כל היום צמודים להורה עלולים להתקשות חברתית. אין לזה חוקים. בהחלט יתכן שהשינוי בהתנהגות החברתית של בתך היה קורה ממילא, כחלק מהתפתחות אישיותית, ולכן חבל שאת לוקחת על עצמך אשמה גדולה כ"כ. אם מדובר בילדה ביישנית וסגורה, אין הרבה מה לעשות מלבד לקבל את העובדה הזו, ולעזור לה לפתח חוג חברתי קטן שבו תרגיש נוח ובטוח. העיסוק האובססיבי שלך בחיי החברה שלה אכן יכול להחמיר את המצב, ולהוסיף תסכול מיותר אצל שתיכן. תוכלי להמשיך לסייע ביוזמה של קשרים חברתיים אחה"צ, דווקא של "אחד על אחד", ולהניח לה עם איומים מהסוג שהזכרת. זה בוודאי לא תורם. במקביל, אפשר לנסות לרשום אותה לחוגים שבהם מתאפשרת אנטראקציה קבוצתית, ולסמוך עליה שתסתדר שם גם ללא עזרתך. בהצלחה ליאת