אימא מודאגת

שלום ליאת, הנני אם יחידנית לבן 7. לפני מספר שבועות פניתי אלייך לקבלת ייעוץ לגבי בני בן השבע שמערים קשיים בבוקר ללכת לבית הספר, מסרב להיכנס לכיתה ואף מסרב ללכת לצהרון. בבית, כאשר יש לו התקף זעם הוא מרביץ לי וממש עובר גבולות אדומים. מתחילת שנת הלימודים אני עוברת סיוט אחד גדול. בבית הספר, אני משאירה אותו בוכה והולכת, לרוב מנהלת בית הספר מטפלת בענין, אחרי כשעה מכניסה אותו לכיתה. לטענתה, אחרי שאני הולכת זה עובר לו. בענין הצהרון, מצאתי לו מסגרת אחרת, קטנה יותר, אימא שאוספת את בנה מבית הספר תאסוף גם אותו (לטענתו בצהרון אין לו חברים). במקביל, פניתי לפסיכולוג ילדים, כבר בפגישה הראשונה נתבקשתי להביא אותו. לשמחתי בני שיתף עימו פעולה. הפסיכולוג אמר לי שבני ילד חכם, נבון ולא מדובר על הפרעה נפשית. לפגישות הבאות נתבקשתי להגיע לבד כדי לקבל כלים כיצד להתמודד עימו באלימות כלפי ובענין הסירוב ללכת למסגרות. הדברים שנתבקשתי לעשות מאוד קשים לא קלים, אבל אני מאמינה שאני בדרך הנכונה. מה שמטריד אותי זהו ענין אחר: כל יום בני שואל אותי שאלות שמטרידות אותו שבעיני הם מאוד מוזרות ומדאיגות אותי כגון: "אני אמות אי פעם", "כשאהיה גדול אני אהיה חייב להתחתן?", "כשאהיה גדול אני חייב לעבוד", "אני חייב להתגייס לצבא"\ "האם יש ילדים יפים יותר ממני", "למה קשה לי לבחור בין שתי בנות יפות מכיתתי שתהיינה חברות שלי". זוהי רק דוגמה קטנה מבין קובץ השאלות שאני נשאלת כל יום. מיותר לציין כמה שזה מתיש ובמקביל כמה שאני מודאגת. האם זו תופעה שנקראת: "מחשבות טורדניות אובססיביות". האם יש קשר בין כל מה שהוא עובר לאחרונה. האם כל זה קשור למניפולציות שהוא עושה לאחרונה. אודה לך אם תוכלי להביע את דעתך המקצועית. בברכת חג שמח דניאלה

שלום דניאלה, הדברים שמטרידים את בנך הם נורמליים לחלוטין, והם מעסיקים כמעט כל ילד בשלב זה או אחר בחייו, בין אם הוא מבטא אותם ובין אם לא. הדאגה מפני העתיד, ומפני פרידה מההורה (בעקבות נישואין או מוות), יכולה להיות מעט יותר נוכחת ועוצמתית אצל ילדים להורים יחידנים, ויש בכך כדי להעיד על בוחן מציאות תקין, והבנה טובה של המציאות. שתפי את הפסיכולוג שלכם בכך, והקשיבי גם לדעתו, ובעיקר להנחיותיו אשר לדרך התגובה המומלצת לסוג כזה של שאלות. בהצלחה וחג שמח ליאת