ילד שתלטן ?

שלום, בני בן 5 ילד פיקח אחראי ומאוד רגיש, אוהב מאוד לדבר לחקור ולשאול. היתה תקופה בה דיבר בקול רם, ממש צעק עכשיו המצב טוב יותר בעיקר לאחר שהבין שכשהוא צועק הוא לא זוכה לתשומת לב. הבעיה איתו שהוא ממש תחרותי וקשה לו לוותר ויש לו רצון שהדברים ילכו קודם כל לפי רצונו וקשה לו מאוד להתחשב ברצונות אחרים. איתנו הוא יודע בדיוק מה הגבולות מה מותר ומה אסור - אע"פ שיש לנו המון חיכוכים סביב הנושאים הללו . אבל עם חברים נראה שהמצב לא מזהיר. אני מנסה מבחינתי לדבר איתו כמה חשוב לחלוק ולותר אבל לא נראה שזה עוזר. כשבאים אליו חברים מהגן הוא ממש "כופה" עליהם את רצונותיו ולא כ"כ מקשיב לרצונותיהם, לרוב הוא לא מכריח בצורה פיזית אלא עושה את זה דרך משא ומתן (מצטיין בזה): מבקש מפציר ולא יורד מהנושא עד שמקבל את מבוקשו . אמא של ילד אחד אף אמרה לי, שהילד שלה לא רוצה לבוא שוב כיוון שהבן שלי "מכריח" אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה. אני מנסה להסביר לו כמה חשוב לכבד אורח שבא ולתת לו להרגיש נעים בביתינו ושצריך להתחלק ולעשות פעם מה שאתה בוחר ופעם מה שהחבר, אך לא נראה שהוא מפנים את זה . דוגמה נוספת הוא וחברה מהגן שהתארחה אצלינו , ציירו ציור והם באו להראות לי ואז הוא שאל : "של מי יותר יפה ?" אמרתי לו של שניכם ציורים מקסימים , הילדה החמודה התלהבה וניסתה לפייס אותו ואמרה לו של שנינו יפים, אך כמובן שהתשובה לא סיפקה אותו והוא שאל שוב ושוב "אבל של מי יותר? " ברור שהוא ציפה שאמא שלו תגיד ששלו הכי יפה אבל לא נראה לי הגיוני לעשות את זה ולפגוע בחברה שלו. כשסרבתי לענות הוא כעס והשליך כמה ציורים שהייו תלויים במקרר לרצפה , אביו אמר לו להכנס לחדר ולהרגע ואז בחדרו הוא לקח את הציור שלו וקימט אותו לגמרי . האם משהו בצורת ההתמודדות שלנו מולו היה שגוי ? אשמח אם תבהירי לי איך יעיל להתנהג בסיטואציה שכזו. האמת שאותי מטריד שבקצב הזה הוא יהיה מאוד לא מקובל ולא ירצו לבוא אליו חברים או להזמינו. שוחחתי עם הגננת ולדבריה אין לו בעיות חברתיות. אשמח לשמוע ממה זה נובע? האם זה צורך שלו לקבל חיזוקים ובטחון ? האם אופי? האם זה בכלל נורמלי לגילו ועתיד להשתנות ? האם זוהי בעיה בגבולות אצלינו ? ואיך אנחנו אמורים להגיב/להתנהג ? יש לציין שזה ילד שלא חסרים לו חיזוקים חיוביים מאיתנו והמון חום ואהבה. ועוד משהו : הילד מאוד מאוד רגיש וזה מתבטא אצלו בתקופות של טיקים: מצמוצים בעיניים וכן עיווי בשפתיים - לפעמים בולט אבל לרוב כמעט ולא שמים לב (התיעצנו עם רופא והוא אמר לא ללחוץ עליו ולא להעיר לו ולחכות שיעבור מעצמו) המון תודה ומצטערת על האורך ....

שלום שירה, הישגיות ותחרותיות הן כוח מניע מרכזי בעולם המערבי, ואלמלא הן, ספק אם היינו עדים לרבים מהישגיה של האנושות. כשהן במינון הנכון, יכולות תכונות אלו להפוך לנכס אישיותי, ולדחוף למצויינות. הבעיה, כמו תמיד, מתחילה במינוני היתר, הגובים מחירים רגשיים גבוהים. הילד שלך למד כבר בגיל צעיר שהמבוגרים (והילדים) שמסביבו מייחסים חשיבות מיוחדת להישגים והצלחות, ושהללו יכולים לזכות אותו בהתפעלות, הערצה ואהבה. ילד הנשען בצורה מסיבית על הצטיינות והצלחות כתדלוק לתחושת הערך שלו, עלול למצוא את עצמו בחרדה עצומה מול הפסד או כישלון. הטיקים שאת מתארת יכולים להיות ביטוי לתחושת העומס שהוא מרגיש, ולכן יש טעם רב לחשוב איך להקל עליו. נדמה לי שבשלב ראשון כדאי לנסות לבחון בזהירות את ההתנהלות שלכם מולו עד היום, ולבדוק האם (מתוך רצון טוב ואהבה, כמובן) קיימת אצלכם נטייה להתפעל-יתר מכל תוצר שלו. עמדה כזו, גם אם נעשית באהבה רבה ותום לב, יכולה לפתח אצל ילד אוריינטציה של הימנעות ממאמץ וציפייה לתשואות גם מול הישגים 'רגילים', או תפיסה לא מדוייקת לגבי הערך העצמי שלו. אני חושבת שבמצבים שתיארת, מול שני הציורים, פעלת נכון כשאמרת "שניהם מקסימים". בהמשך, אני מציעה לנסות ולסגל עמדה מתונה יותר ומובחנת יותר מול היצירות שלו. אם את מבחינה שהוא נוטה להגיע הרבה עם ציורים כדי "לקבל ציון". במקביל, וזו העבודה הכי חשובה, נסי לבחון באומץ את עמדתך שלך כלפי הישגים והצלחות (שלך ושלו), ולברר האם עוברים אליו מסרים (ישירים או עקיפים) המחזקים את אמונותיו ותפיסותיו ביחס לעצמו ("אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין"). בברכה ליאת

תודה ליאת על תגובתך , לקחתי הרבה לתשומת ליבי. לגבי העמדה שלי כלפי הצלחות והישגים אני יכולה לומר לך ביושר רב שאין אצלינו בכלל בבית תחרותיות יתר .אני ובעלי שנינו אנשים שדי רחוקים מתדמית התחרותיים. אנחנו משתדלים תמיד לתמוך בילד ואני חושבת שהוא מרגיש אהוב גם כשהוא לא מצליח לעשות משהו. בחיים אני לא אגיד לילד "אויש לא הצלחת, או נכשלת, או עשית גרוע מאוד או אתה לא מוצלח" אלא אגיד לו "לא נורא בפעם הבאה אני בטוחה שתצליח יותר" או "לא נורא אם מידי פעם לא מצליחים, גם אנחנו לא תמיד מצליחים בכל מה שאנו עושים" ואחבק ואתמוך. אני מרגישה שזה ממש בא מכיוון הילד. אני גדלתי בבית ששם נתפסתי כילדה המוצלחת ואין ספק שזה מלחיץ, אני זוכרת שכשהייתי מביאה ציון 9 לפעמים הייתי מקבלת תגובה מאבי למה לא 10 ? ? ? ואני זוכרת שגמרתי אומר שלילדי אף פעם לא אעשה את זה ולכן אולי אני "מסתפקת" בהישגים פשוטים שלו ושמחה עליהם ומשבחת אותם (חשבתי שזה ישפר לו את הבטחון ויגרום לו לערך עצמי גבוה). אנחנו מנסים ללמד אותו שמותר וצריך לחלוק וחלק ממשחק זה גם להפסיד לפעמים, אבל לו אישית קשה מאוד עם זה. לדוגמה במשחקים חברתיים אני אומרת לו שלפעמים גם מפסידים ולא בכל תור מנצחים וככה זה משחק ואני נותנת לו דוגמה שכשאני משחקת איתו ומפסידה אין לי כל בעייה עם זה. לגבי אם הוא בא עם ציורים ע"מ לקבל ציון, הוא בדרך כלל לא עושה את זה, אבל כשהוא עם חברים הוא כנראה מרגיש באיזה שהוא מקום רצון לגבור עליהם וגם לבחון אותנו שנחזק אותו ונוכיח לו שהוא יותר טוב מהם. הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת לגבי נטייה שלנו להתפעלות -יתר מכל תוצר שלו- מאוד יכול להיות שיש לכך קשר, אנחנו מנסים לחזק אותו ולתמוך בו בכל מצב. מצד אחד אני לא רוצה להראות בעיניו "אדישה" להישיגיו אך מאידך אני מבינה ממך שאם אני משבחת כל דבר זה גם לא טוב....מה שכן יש לו סבתא שמכורה אליו (נכד ראשון) ומשבחת אותו בכל רגע בלי קשר לכלום. ממה שכתבת יש משהו שקצת לא ברור לי ואשמח אם תסבירי :כתבת שאנסה לבחון את עמדתי כלפי הצלחות והאם הוא מקבל מסרים של "אני שווה/אהוב/מוצלח רק אם אני מצטיין". איך זה מסתדר עם זה שאני נוטה לשבח אותו על דברים שהם לכאורה רגילים ולא מבריקים ? הרי אם הייתי ביקורתית מידי כלפיו ומראה לו שהוא אהוב/שווה רק כשהוא מצטיין, אזי הייתי שופטת אותו על דברים בהם לא הצליח או לחילופין לא מחזקת/משבחת על הישגים פשוטים . אשמח אם תבהירי לי את הנקודה הזו, כי זה נשמע לי מנוגד קצת. נראה לי שהנקודה שאני צריכה לעבוד עליה היא לא להפוך כל משהו שהוא עושה ל"וואו". אשמח אם תתני לי עיצה איך להתנהג אם לדוגמא הוא מביא ציור שלא כ"כ מוצלח ,האם להגיד לו ואיך ? או שפשוט לא לשבח את הציור הזה? את חושבת שאם אמנע מלשבח אותו על דברים פשוטים זה יעזור גם באופן עקיף שהוא ינסה להפסיק ל"השתלט" על חבריון למשחק? מאוד חשוב לי לשמוע איך אני יכולה לעזור לו בנקודה הזו וללמד אותו לחלוק ולשתף לוותר ולהפסיד (מבלי כמובן לפגוע בערך העצמי שלו וברצון הבריא לתחרותיות במידה נכונה) אני מרגישה שאני צריכה להיות מאוד זהירה עם הילד, כי הוא באמת מאוד רגיש ופגיע וזה מתבטא גם פיזית כפי שציינתי. שוב מצטערת על האורך ,הנושא מאוד מטריד אותי לאחרונה. המון תודה לך על הסבלנות והעיצות.