היוועצות

אני יועצת לתלמידה בת 17 אשר נשארה שנה נוספת בכיתה י בשל חוסר תיפקוד לימודי, העדרויות מרובות וחוסר השגים. עולה חדשה לפני שנתיים מאוקראינה. הוריה התגרשו עוד בילדותה. בבית יש קשיי תקשורת עם האם וחוסר קבלת מרות. לתלמידה יש נטייה למצבי רוח קיצוניים: מצד אחד חוסר אנרגייה חוסר עניין וירידה משמעותית בתיפקוד, שרויה בעצבות עמוקה וייאוש ייתכן בשל עקירת חבר שלה לחו"ל. היא נותרה בודדה ורק לאחרונה נמצאת בחברת נער אחר. בשנה שעברה נשלחה למיון פסיכיאטרי בשל פגיעה עצמית: חתכים באמת ידה) בעקבות פרידה מאותו חבר שמאז הם ביחד. המלצות הפסיכיאטר היו שיחות דחופות עם פסיכולוג, ובמידת הצורך טיפול תרופתי אנטי דיכאוני. כל זאת בשנה שעברה . התלמידה סירבה לשיחות עם איש מקצוע. וגם השנה כשהופנתה שוב לשיחות עם עו"סית היא מסרבת לכל עזרה. ניראה כי לתלמידה קשיים הסתגלותיים. כעת אנו בסוף שנה ולא ניתן להעלותה לכיתה יא בשל השגים נמוכים או חוסר ציונים, העדרויות מרובות. והיא כבר נשארה כיתה. מה דעתך?

שלום רב, אני מציעה להתעקש עלך טיפול (רצוי DBT), גם במחיר של פנייה לגורמי רווחה, שיאלצו את האם ובתה לקבל עזרה. השארתה של התלמידה שנה נוספת רק מוסיפה מטען שלילי נוסף ומיותר מאד על כתפיה הצרות, שגם ככה אינן עומדות בעומס. אני מאמינה בכל לבי שביה"ס אינו רק מוסד אקדמי, אלא גם חינוכי, ולפעמים אפשר להעלים עין מהתפקוד הלימודי כדי להשאיר את הילד במסגרת, למנוע התדרדרות נוספת, נשירה מביה"ס, ואולי גם פגיעה עצמית ואובדנות. המטרה, לפחות בעיני, היא להביא את הנערה לטיפול, גם אם הסכמתה היא רק בחצי פה. מבחינתי, עדיף להביאה לטיפול בכפייה, על פני התעקשות על השארתה שנה נוספת או וויתור עליה. באמת נשמע לא קל, אך מאתגר. כיועצת, את יכולה להיות השגרירה של הנערה מול המערכת, שיודעת להיות לפעמים שרירותית וקשוחה. הידיעה שיש מי שנלחם עליה, היא לבדה יכולה להפיח תקווה ואופטימיות במקום בו הכל נראה שחור וקודר. בברכה ליאת