עזרה בהצבת גבולות לילד בן 4

ליאת שלום, אנו הורים לילד בן 7 וילד בן 4. בני בן ה-4 הוא ילד מתוק ומקסים, יש לו חן מיוחד, חיוך כובש ושמחת חיים יוצאת דופן והוא שנון במיוחד. רוב הזמן הוא ממושמע כמו ילדים בגילו. הבעיה מתחילה כאשר הוא מתרגז או מחליט שהוא רוצה משהו. הוא עקשן מאד וחושב שהוא יכול לומר את המילה האחרונה בבית. יש לו התבטאויות כמו "אני קובע לי" או "אני בן 4 ואני מחליט הכל בבית". אנחנו מסבירים לו את מקומו, ילד בבית, אבל זה מוביל לעימותים, בכי חזק וארוך התבטאויות כמו אני לא אוהב אותך, את מטומטמת וחצופה, יריקות, דחיפות, צביטות ועוד. כשזה קורה אני אומרת לו שלא נעים לי להיות בחברתו כך והולכת ממנו. בד"כ הוא רץ אחרי ומבקש סליחה ומבטיח שלא יעשה זאת שוב. הוא לא מרפה עד שאומר לו שאני סולחת. כמובן שזה קורה שוב. לאחרונה התחלתי לומר לו שאני רוצה לראות את הסליחות במעשים ולא במילים. אין ספק שהוא יודע להבדיל בי טוב לרע. בשבוע האחרון בני הבכור, בן 7, מתקשר אלי כל יום בצהריים (מטפלת מוציאה אותם מהמסגרות עד שובנו מהעבודה) ומתלונן שאחיו הצעיר נושך אותו והורס לו יצירות שהכין. חשוב לציין שהתנהגות אלימה כזו כלפיו אחיו קיימת רק עם המטפלת. בנוכחותנו זה מופנה כלפנו. אני ממש אובדת עצות. אני מרגישה שאני הולכת על ביצים לידו כדי לא להביאו למצב של כעס. בנוסף אני מתלבטת לגבי המטפלת, מדוע רק בנוכחותה מציק לאחיו? חשוב לציין שהגננת מעולם לא ציינה בפני שיש לו בעיות התנהגותיות בגן, יש לו גננת קשוחה והמשמעת בגן ברורה. האם ייתכן שמוצא פורקן בבית? מקום מגונן יותר? בקיצור אשמח להכוונה וסליחה שזה ארוך כ"כ. תודה מראש, נטע.

שלום נטע, מסתבר שיש הבדל גדול בין דיבורים למעשים. אתם מסבירים לילד שלכם את מקומו, אך בהתנהגותכם מאפשרים לו להתנהג כבריון, הן כלפי אחיו והן כלפיכם. זה לא מספיק לומר לו "זה לא נעים לי", וגם לא לדרוש ממנו "להראות את הסליחה במעשים" (איך, בדיוק?). הצבת גבולות אותה קשורה ליכולת שלך לגרום לבנך להבין שלהתנהגות אלימה תהיה תוצאה בלתי רצויה. כאשר את הולכת על ביצים כדי לא להכעיסו, את מתגמלת מאד את התנהגותו האלימה וחסרת הגבולות, ומניחה יסודות לבעיות רגשיות וקשיים חברתיים בעתיד. כאשר את מאפשרת לו להכות אתכם, ההורים, הנזק עלול להיות גדול אף יותר. אני ממליצה לך מאד להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. עד אז, את מוזמנת לקרוא עוד בפורום שלנו ובאתרי ההורות השונים. אני מעתיקה למענך תשובות קודמות שנתתי בפורום שלנו בנושא זה. למשל - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. *** כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. *** לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן! בברכה ליאת