כניסה מאוחרת לגן - ומכות ):

שלום, אני התייעצתי איתך בעבר לגבי בני הקטן, אני גרה בחו"ל ודחיתי כניסתו של בני לגן. כעת, בגלל החורף והתנהגויות קשות שהיו לו בבית ואמרת לי שמרמזות על בעיה תחושתית (כניסות חוזרות לאמבטיה, טיפוסים, קפיצות, ואולי זה שעמום שהתחיל לתת ביטוי בימים הארוכים בבית פה בחורף), החלטתי להכניסו לגן כדי לגוון לו קצת את הימים וכדי שתהיה לו קצת אינטרקציה חברתית. הוא כעת בן 2+ 8 חוד'. השלב להכניסו לגן לא אידיאלי, כי הוא בתקופה התנהגותית לא פשוטה, אני הרגשתי שזה נובע משעמום ומחוסר גירויים בבית, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. עוד לא התחלנו לעזוב אותו בגן: אנו לוקחים אותו לשם בבוקר, נשארים איתו שעה וחצי-שעתיים. בהתייעצות עם הגננת רק אחרי שבוע לפחות נעזוב אותו לבד שם לזמן קצר. בכל זאת, למרות שהוא איתנו בגן (איתי או עם בעלי) הוא לא מרוצה מהסידור. את השפה של הגננות והילדים הוא לא מבין. את ההקשר, שהוא יצטרך להישאר לבד, הוא כן מבין, וזה בגלל שהיה לנו כבר ניסיון קצר לפני חצי שנה בגן שלא אהבתי, וגם הוא מבין את הקונספט בגלל אחיו הגדול. בכל מקרה, מה שהוא עושה לכל גננת שמנסה ליצור איתו קשר ולשחק איתו - זה פשוט להרביץ או לבעוט בה. ההתנהגות הזו של הרבצה לאנשים שהוא לא רוצה שייצרו איתו קשר היא התנהגות חדשה של התקופה האחרונה. הוא מרביץ לעתים לאחיו הגדול (לא חזק) כדי למשוך ממנו תשומת לב, כי אחיו מתעלם ממנו לגמרי. התחיל גם להרביץ לאחת הסבתות שמנסה לשבת לידו ולשחק איתו. יש לו אנשים מועדפים, שרק אותם הוא רוצה (סבים, אמא ואבא, בייביסיטר אהובה), ואם יש מישהו אחר (מבוגר) שמנסה להתחבר אליו הוא בועט בו. הגננות בגן נכנסו מייד לקטגוריה של הלא מועדפים...הן גם לא מבינות אותו ולא מבין אותן, כך שזה חלק מזה. אני לא יודעת מה לעשות עם ההשתלבות שלו בגן. אני חוששת שהן כבר תייקו אותו כילד חסר גבולות. פה זה לא ישראל, והילדים פה מנומסים, שקטים, וממושמעים. הבדל גדול מאוד מבני, שבתקופה האחרונה היה נחשב ילד לא ממושמע גם בישראל, למרות שמהביקורים שלי בישראל וממה שאני זוכרת מהגן של בני הגדול כשגרנו שם - שם אני לא בטוחה שהוא היה חריג, ועדיין -לא נראה לי שהוא היה גם בסביבה תרבותית של ישראל הילד הקל בשכונה, וזה כי הוא ילד פיסי עם רצונות ברורים משלו, שלא מקבל סמכות בקלות (שוב, זה עניין של השלושה -ארבעה חודשים האחרונים, קודם היה ילד נעים ומשתף פעולה למדי). אני גם באמת חושבת שאם הוא היה יכול לתקשר עם הגננות באופן מילולי היה יותר סביר לפתור את הבעיות, אך משום שהן לא מבינות אותו והוא לא אותן, נשאר לו לבטא את עצמו רק עם הידיים. אני תוהה מה לעשות עם התופעה הזו. כשהייתי איתו בגן הסברתי וכעסתי עליו כשבעט והרביץ להן, אך זה לא נראה מספיק. אני ממש חוששת מאיך יהיה לו שם. כי אני חושבת שגם הוא בתקופה קשה מבחינה זו שהוא באמת הפסיק לקבל מרות, והתחיל להיות ילד נורא פיסי וחזק ברצונות שלו, וגם כאמור התסכול שלו מזה שהוא לא מובן יעלה ברור, ומה עוד שהוא יכעס נורא כשנתחיל להשאיר אותו שם לבד, והכעס יצמיח בטוח מכות. זה ילד שהיה בבית עד עכשיו, והוא ילד עטוף ואהוב מאוד, אף כי לא מפונק במיוחד: יש לו אח שמקבל המון תשומת לב, ובני הקטן מחקה אותו לכן גם עצמאי מאוד, ותמיד יודע שתשומת הלב שלו מתחלקת עם אחיו. זה לא ילד שנהיה מתוסכל בקלות, להפך, הוא עושה דברים קשים ומנסה, ולא מתעצבן כשלא מצליח, סף התסכול שלו ממש מרשים ומצב הרוח שלו רוב היום נהדר. אין כמעט צרחות ויללות, רק התנהגויות לא מקובלות כמו להעיף דברים ולטפס למקומות אסורים, אך הכל נעשה בחיוך, ואם זרק משהו הוא יאסוף גם בחיוך...אני מנסה לתת תמונה מלאה ולומר שזה לא ילד מפונדרק שרגיל שעושים מה שהוא רוצה ולא נותנים לו להיות מתוסכל. אפילו שהיה בבית עד הגיל הזה הוא לא כזה, ומצד שני כאמור: ילד פיסי ממילא, ובהיעדר שפה ובסיטואציה שלא נראית לו ושבה הוא לא מעוניין - הוא פונה למכות. איך ניתן לדעתך לעזור לו להשתלב? הגננות לא מאוד מנוסות עם ילדים כאלה, רוב הילדים שם מבינים את השפה בגן, וכאמור, מדובר מלכתחילה בתרבות הרבה יותר ממשמעת...מעבר לכך הגן נראה נחמד, אנשי הצוות רגועים ונעימים והגן מרווח ויחס הילדים על גננות מושלם (3 גגנות על 10 ילדים). אך כשהוא מרביץ להן, לא ברור לי איזה רוגע ונעימות הוא יכול לקבל שם. מה את מציעה? אני שוב מזכירה שגם אם אנו עוברים תקופה קשה איתו אין לנו פה אפשרות לטיפולים שונים. אנו גרים במקום די מבודד ולא מפותח מבחינת ההיצע הטיפולי. ייתכן שנוכל לעשות משהו בישראל (הצעת לי בעבר ריפוי בעיסוק בהקשר תחושתי), אך ככל הנראה נגיע לישראל רק בעוד שנה. ושוב תודה רבה על הליווי!

שלום מירב, אני תוהה איזה סוג של עזרה אוכל להגיש לך מכאן. אני מבינה עד כמה קשה לך כרגע, ונדמה לי שלא תהיה ברירה אלא להיעזר בהדרכה והכוונה מקצועיים, פנים אל פנים. להערכתי, דווקא כן מדובר בבעיה של גבולות, והפער בין הבית לגן רק מחזק השערה זו. את נוטה להשתמש בביטוים כמו "ילד פיזי" או "ילד עם רצונות ברורים משלו" ש"מעדיף" או "לא מעדיף" אנשים מסוימים, ילד שמעיף דברים וזורק דברים "עם חיוך", ומכה *רק* כשהוא לא מעוניין לעשות משהו או כשדברים לא נראים לו חשובים. כל אלה מצביעים על סף תסכול נמוך, ועל היעדר גבולות, גם כשמדובר בילד שעדיין לא בן שלוש. אני ממליצה לך לקרוא עוד (כאן בפורום, ובאתרי הורות אחרים) על הדרך הנאותה להציב גבולות. נסי להשיג את הספר "ילדים: האתגר" של דרייקורס, שהוא אמנם קצת מיושן, אך משופע בדוגמאות ובהצעות נגישות מאד וברורות להורות סמכותית (ברוח שיטת אדלר). זכרי שגם ילדים עם קשיי שפה זקוקים למסגרת וכללי התנהגות, והללו, לא רק שאינם מכבידים עליו, אלא מסייעים לו להרגיש בטוח ומוגן. נסי לא לרחם עליו, ולהתאים את ציפיותייך לגיל וליכולת. להערכתי - את מעט מנמיכה את הרף, וסלחנית מדי להתנהגויות התוקפניות, שאין להן מקום בשום מקרה. מקווה שתצליחי להתמודד בהצלחה עם המשימות, ואולי גם להגיע להדרכת הורים בקרוב. היי חזקה ליאת

אולי כדאי לנסות לחזק גבולות בבית. אחפש את הספר שאת מדברת עליו. כשאמרתי ילד פיסי עם רצונות ברורים, התכוונתי לטמפרמנט, שאני זוכרת ממנו כתינוק. נכון שיש גם הרבה באווירה בבית, אולי אצלנו היא חופשית מדי, הא בטוח חופשית יותר מבסביבה הפיסית שלנו. נצטרך לחשוב על זה ולעבוד על זה. תודה על העזרה, בכל מקרה.