הי ליאת, אני חד הורית לשני קטנטנים...

הי ליאת, ראשית אני רוצה לומר לך שמאוד התרשמתי מתשובתיך בפורום. אני אמנם פעם ראשונה כאן, אך התפלאתי לראות עד כמה את משקיעה בכותבים אליך מכל הבחינות. זאת ועוד, אהבתי גם את עצותיך שנראו קולעות מאוד ומעשיות ביותר! יש לי הרבה שאלות ותהיות, אבל אתחיל ממשהו... אני גרושה ואם חד הורית לילדה פיקחית מאוד בת שלוש ושמונה חודשים ולילדון בן שנתיים וארבעה חודשים. אבא של הילדים "הועף" מהבית לפני כשנה, דהיינו שהילדה שלי הייתה בערך בת שנתיים ושבעה חודשים, והבן בן שנה ושלושה חודשים. לא אלאה אותך בפרטים, אבל האב היה טיפוס שתלטן וילדותי, שהיה עושה לי טרור בבית (בועט בצעצועים ליד הילדים, מקלל אותי לידם, יכול היה לא לדבר איתי חודש ברציפות, היה תמיד עצבני וקודר וכו'...). ניסיתי בכל כוחי לשמור איתו על שלום בית, אבל אחרי שראיתי שאין עם מי לדבר ושאני מתחילה גם לאבד את האמהות שלי (נכנסתי כבר לדכאון מכל המצב...) החלטתי לשים לזה סוף ופתחתי תיק שבסופו הוביל כמובן לגירושין. אני שלמה לחלוטין עם החלטתי, למרות שכואב לי מאוד על הילדים. ברור לי לחלוטין, שאם היינו נשארים לגור יחד, הילדים שלי היו אומללים, והעדפתי לחתוך על מנת לתת להם סיכוי כלשהו לצאת נורמליים (עד כמה שילדים להורים גרושים יוצאים נורמלים - כך לפי השמועות...). הילדים ישנים איתי (כך ביקשתי ממנו, לפחות עד שהבן שלי יהיה בן שלוש). בשל גילם הצעיר לא ראיתי לנכון שיהיה זה נכון לטלטל אותם מבית לבית, מה גם שהוא חזר לחיות עם אמו, מעשנת כבדה בבית קודר ועצוב (היא חולה). בסה"כ הכללי ומדיווחים שוטפים שאני מקבלת מהגננות של שני הקטנים שלי (כן, כן, אני כל הזמן עם היד על הדופק איתם...), הילדים בסדר. הם פעילים, שמחים לבוא לגן, יוצרים חברויות רבות ויש להם מצב רוח מצוין. עם זאת, כל הזמן מקנן בי החשש שבטח מתישהו הטראומה הזו "תצא"/"תתעורר", אולי איזה עצב תהומי מקנן בתוכם והם לא יודעים כיצד לפרשו? לא פעם אני שומעת את הבת שלי מדברת בטלפון ב"כאילו" ושואלת את "אבא" "מתי אתה בא?" "למה אתה הולך?" ועוד משפטים שקורעים את ליבי... הוא אמנם מגיע שלוש פעמים בשבוע לראות אותם (ביקשתי ממנו שלא יעלה אלי הביתה, ואני מורידה אליו את הילדים, כך שהוא כל פעם לוקח אותם או לג'ימבורי, לפעילות כיפית, או לאמו). כמובן שכשהוא חוזר איתם והם נפרדים ממנו הם בוכים וצועקים: "אבא שלי..." וכד'... נפשית אני מאוד תשושה מכל הסיטואציות האלו, ואני מנסה בכל כוחי לתת להם כל מה שאני יכולה. ברור לי שחסר לי כאן ידע מקצועי ואנסה לרכוש כמה שיותר ממנו. אני לא יודעת למה לצפות, אני לא יודעת כמה הפגיעה בהם הייתה קשה, אני לא יודעת איך בעתיד ייראו כל ההשלכות של כל המהלך הזה, למרות ששוב - ברור לי שחיים עם אדם שכזה היו מובילים אותי ואת הילדים לאבדון.... כמה שתוכלי לומר לי או לספר לי על סיטואציות שכאלו יעזור לי מאוד. אגב, היום הבת שלי ציירה דמות ושתי דמויות קטנות מתחתיה, ובדף נפרד דמות בודדה. כששאלתי אותה מה היא ציירה, היא ענתה (בדף עם שלושת הדמויות): זאת את אמא, אני ואריאל (האח). כששאלתי אותה מה לגבי הציור השני, היא אמרה שזה אבא. שאלתי אותה אם היא רוצה להוסיף עוד משהו לציור של אבא והיא אמרה שלא. מאוד כאב לי ולא ידעתי בדיוק איך "לאכול" את זה, למרות שזו המציאות שלה...

הי ענבר הודעתך נגעה אצלי בנימים קטנים... אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאחווה את דעתי . ראשית, כל הכבוד לך על האומץ לעזוב את בן הזוג לטובת גידול ילדים בבית "בריא".כל הכבוד על הרצון ללמוד ולבדוק איפה את טועה ומה את יכולה לשפר! אני חושבת שזה מעביר מסר מצויין לילדים - לא להישאר במקום שלא טוב!למרות הקשיים להתמודד ולשאוף לשינוי! לצערי, אני לא מכירה הרבה הורים/אמהות כאלה. אני חושבת שהורים גרושים הם לא הסיבה לילדים "לא נורמלים" כפי שהגדרת. אני מאמינה שמה שחשוב זה מערכת היחסים שהם רואים בין ההורים,ובין ההורים לבין הילדים,ואם זו מערכת יחסים סבירה,של כבוד הדדי,תקשורת נאותה, יש סיכוי טוב שיעברו לילדים מסרים חיוביים שיובילו לזוגיות טובה והצלחה בכלל. לא הבנתי מדוע לא אפשרת שהאב יעלה הביתה ויקח הילדים מביתם. אני אישית, לא הייתי מוותרת על זה. אני חושבת שעד כמה שניתן התקשורת בינכם מאוד חשובה לילדים וצריך לקיים אותה.לי זה נשמע שאתם בינכם כועסים ולא מתקשרים. מה רע שהאב יעלה ,יגיד לך שלום,ומה נשמע,תחליפו מספר משפטים ליד הילדים,יחזור וימסור את הילדים ויספר אם אכלו וכו' בלי לוותר על העקרונות שחשובים לך. לדעתי אם התקשורת הזו לא קיימת זה יוצר מן מתח אצל הילדים.אני חושבת שזה (ואולי לא רק) מה שיוצר מציאות של אמא ואח ואבא בנפרד. (מה שציירה הילדה). נראה לי (וליאת תתקן אותי..) שלילדים לפעמים יש נטיה לפרש מצבים בצורה שונה (ולא רק לילדים..) בהתאם לגילם ויכולתם הקוגנטיבית. ואני חושבת שכאמא,חשוב מאוד לבדוק מה דעתם של הילדים, להסביר עד כמה שניתן לילדים סטואציות, לפי גילם. להדגיש דברים, להעביר מסרים דרך סיפורים,וכו'. כמה נקודות למחשבה ? שיהיה לך בהצלחה! דפנה

תודה על המילים החמות ועל התמיכה. מודה שלא קל לי, אבל בתוכי אני יודעת שזה עדיף. הסיבה שלא רציתי שהוא יעלה אלי, כיוון שהוא "נתקע" כאן (ניסיתי זאת בעבר). בזמנו, שהסכמתי שיעלה, אז הילדים כמובן רצו שימשיך וישאר, ולא רציתי להצטייר כ"מפלצת" שמאיצה באבא ללכת (גם אם מדובר ברמזים עדינים), ואז הוא היה נשכב כאן על הספות בסלון, מצטרף לארוחת ערב (לעיתים אפילו ביוזמתו) ואף משכיב אותם לישון ושוכב איתם יחד במיטה עד שהם נרדמים. כמישהי שמקווה מתישהו להתחיל חיים חדשים (למרות שאני לא הכי אופטימית בעניין, מה לעשות, אין בחוץ גן של שושנים), ההימצאות שלו כאן מפריעה לי, וגם העובדה שאני מאוד פגועה ממנו לא תורמת לי כשהוא נמצא כאן (אנרגטית...). אני מנסה כרגע לנתב את עצמי לקבל כמה שיותר כלים לעזור לעצמי ולילדים שלי וכל כלי שכזה יתקבל בברכה. סקרנות: למה ההודעה שלי נגעה לך בנימים הקטנים?

שלום ענבר, שלום דפנה, הדברים שלך, ענבר, נגעו ללבי, וגם אני - כמו דפנה - מתפעלת מיכולתך לקום ולהתנער ממציאות מאמללת לטובת חיים בריאים יותר. זה לא מובן מאליו, וכרוך בהתגברות על חרדות, ספקות עצמיים ועמימות ביחס לעתיד. כל הכבוד. עבור ילדים קטנים, פירוק התא המשפחתי נחווה - לפחות בשלב הראשוני - כמשבר גדול. המקום המוכר והבטוח נסדק, ונפגעת תחושת הרציפות בחייהם. אי אפשר להתעלם מהעובדה המצערת, שילדי גירושין נמצאים בקבוצת סיכון לפתח הפרעות רגשיות שונות וקשיים בתפקוד לאורך השנים. עם זאת, כיום אנחנו כבר יודעים שגם ממשברים קשים אפשר לצמוח, ושיכולתה של הנפש להשתקם, להתאושש ולהבריא מרשימה ביותר. אחד הדברים המנבאים התמודדות והסתגלות טובה של הילדים לאחר הגירושין, זו מערכת יחסים ידידותית ומכבדת בין ההורים הגרושים, הידברות על בסיס קבוע ושיתוף פעולה מלא ככל הנוגע לילדים ולטיפול השוטף בהם. אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לעדי ("התנהגות של ילדה בת 7 להורים גרושים"), ולהרחיב את ההתבוננות שלך על תפקידו של הגרוש שלך בחיי הנפש של ילדייך. אין פירוש הדבר שעלייך להכניס בכל מחיר את בעלך לשעבר אל תוך חייך ודירתך, אך כן רצוי ליצור מצב בו הוא שותף אקטיבי לגידולם של הילדים, מתוך מעורבות אמיתית, ולא כאורח. שימי לב לכך שהגדרת את עצמך כחד-הורית, ובכך (אולי) את מדירה את בעלך לשעבר ממקומו הטבעי כהורה. כדי לנסות לבסס עמדה הורית סמכותית ולא מתנצלת, אני ממליצה לך מאד לקרוא את הפרקים הרלוונטיים בספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", וללמוד עוד על הדרכים היעילות להתמודדות עם משבר הגירושין. ולסיום: כשאי לזכור שרחמים זה רגש מחליש, שעלול לעורר אשמה וניסיונות פיצוי מצד ההורה. נסי להימנע מרחמים, ולגדל את ילדייך בנסיבות הלו באופן מיטבי. את שואלת כיצד ישפיעו האירועים הללו על חיי הנפש של הילדים ועל עתידם, וקשה לדעת. אני שומעת עד כמה את פוחדת מהתעוררות או התפרצות של אותו "עצב תהומי", ונדמה לי שאם את עצמך אינך נופלת לתהומות של ייאוש ותחושת אובדן, כך גם הוא, ילמד להתמודד עם נסיבות חייכם, ולהתגבר עליהו בכל שלב בו יימצא. את, כמובן, מוזמנת להמשיך להגיע לכאן, לכתוב ולשתף איך הולך. בהצלחה ליאת