בעיה חברתית

שלום, בני בן 11.5 , בכיתה ו', לא מעונין ביצירת קשרים חברתיים. בגיל יותר צעיר (5,6) עוד היה הולך לחברים, אך כעת הוא ממש לא רוצה לצאת מהבית, מעדיף לשחק במחשב, לראות טלויזיה, ולקרוא ספרים. במפגשים שיש עם הכיתה, אנחנו רואים שהוא פופולארי, ילדים ממש רוצים בחברתו (הוא ילד שנון, חכם, חוש הומור - ילד מדהים!!), ילדים גם לפעמים מתקשרים אליו כדי להפגש, והוא לא מעונין. ניסינו להציע לו להצטרף לצופים, או לחוג ספורט קבוצתי - הוא לא מעונין. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בנקודה הוא "חייב לקחת את עצמו בידיים" בנושא החברתי. ביום כיפור למשל כל הבנים מהכיתה נפגשו יחד, רק הוא ישב בבית. הוא אומר שזה לא מפריע לו, אבל אנחנו מרגישים שכן, ובכל מקרה בגילו זה נראה לנו משהו קריטי..(שיהיה לו לפחות קשר משמעותי אחד עם בן גילו) אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות.. האם יש מקום לדאגה? האם יש פתרון?

שלום רב, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, ילדים (ומבוגרים) נבדלים זה מזה ב'תיאבון' החברתי שלהם, ומה שמתאים לאחד אינו בהכרח מתאים לחברו. אתם צודקים בכך שקשרים חברתיים נחוצים לצורך התפתחות בריאה, אך מן התיאור שלכם לא עולה תמונה של בדידות חברתית, אומללות או מצוקה, אלא סוג של מינון-עצמי ובחירה. אני מסייגת את דברי ומציעה לבדוק אפשרות של חרדה חברתית (או אחרת), שעלולה להוביל לסוג של הימנעות והסתגרות. אם ההימנעות ייחודית בעיקר למצבים של יציאה מהבית, ואם מופיעות תגובות לחץ במצבים חברתיים - שווה להתייעץ עם איש מקצוע. אני רוצה להזכיר שכיום חלק גדול מהחיים החברתיים מתרחש דרך ובאמצעות הרשתות החברתיות ותכנות המסרים המיידיים (פייסבוק, מסנג'ר, איסיקיו, וכד'), וגם דרך משחקי רשת אינטראקטיביים. יתכן שמה שנראה לכם כמו הסתגרות עם המחשב, אינו אלא העדפה של מדיה חברתית אחת על פני אחרת. המשיכו לעודד אותו למפגשים חברתיים, אך ללא לחץ, מתוך עמדה מכבדת. אם אתם חושדים בקיומם של חרדה, מצוקה או דיכאון, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת