אובדן המרות ההורית

שלום רב, אני אמא בת 44 אם לשלושה ילדים . הבכור בן 13 מאובחן בהפרעת קשה וריכוז מטופל בקונצרטה למרות השפעותיה החיוביות לרוב בני מתאפיין בהתנהגות חריגה . שעות הבוקר ההתארגנות לקראת בית ספר על פי רוב הם בלתי נסבלים הקימה קשה לו ולכן הא תמיד מוציא קיטור בצורה איומה על כל הסביבה מקלל בועט רוקע מחפש דברים ועד לרגע יציאתו מהדלת אני כבר עייפה מההיאבקות עימו. בני בסביבה אחרת ילד רגוע נינוח נוח לחבריו ולבריות בבית בשעות הבוקר והערב עת כיבוי אורות סיוט! שנים אני מתמודדים מול המרדנות והחוצפה שלו ללא הועיל אי אפשר לדבר איתו לגשת אליו לפנות אליו הוא תמיד חוסם אותנו ההורים לכל שאלה ולו הטריויאלית ביותר. אחד הדברים הכי קשים לנו הוא התעסקותו האובססיבית באוכל מאז היותו ילד קטן הקפדתי במזונותיו על מנת שלא ישמין הוא ילד לא שמן אך בהחלט עם נטייה להשמנה מה גם שהוא לא פעיל רוב שעות היום מול מסך המחשב נחזור לנושא האוכל הוא דורש ותובע סוג מסויים של מזון ואם אני לא מספקת את רצונו הוא עולב בי מתרגז טורק דלתות וכיוב הוא לדוגמא בשעות הערב יכול לבקש בצורה קולנית ביותר ולדפוק על שולחן תכיני כבד או תכיני חזה עוף גם אם יש אוכל מוכן הוא לעולם לא יחפוץ בו והוא תמיד ידדדדדרוש מזון אחר ברור שאני לא מרצה אותו אך זה מוביל למאבקים מתמשכים וגם שהוא נרדם לבסוף הוא מתעורר בבוקר והוא ממשיך את המאבק על אותו נושא ברור שמצבים כגון אלו נטלו את מירב כוחותינו ואנו מתקשים להתנהל בבית . בביתינו יש עוד 2 ילדים אחד בן 9 והקטנה בת 7 הם גם כן נחשפים למראות והתנהלות כושלת שלנו מול התנהגותו הבוטה. לאחרונה ילדינו האמצעי ילד מבריק ביכולותיו החל להבין את חולשותינו וגם הוא מנגח אותי הדמות המחנכת הראשית על אימת שגבולות מסויימים לא נראים לא כמו חזרה ויציאה מהבית הוא מגיע לרמות של השתלחות חסרת רסן כלפיי ואם עם הגדול החזקתי מעמד בשל הפרעת הקשב נתתי הנחות עם בני הקטן אני חסרת אונים פגועה מושפלת ולמעשה חשה בתחושה צורבת של עלבון וכישלון כהורה .זהו ילד שהשקעתי בו וטיפחתי אותו ואכן הוא ילד מיוחד אך שהוא יקום נגדי זה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל אני לא מתמודדת מול התפרקות הבית אני לא מתפקדת אני מוצאת את עצמי בוכה ושבורה לעיתים קרובות. חשוב לציין שאני מנהלת בית למופת ילדיי חיים בחממה אני מטפחת את מראם וסביבתם מטפחת ומעשירה את עולמם את כל יהבי שמתי בילדיי וכעת אני מרגישה מרוקנת נבגדת ומיואשת אין לי מושג מה לעשות עוברות בי מחשבות של לברוח מהבית כי קצתי ועייפתי ממלחמות עם הילדים ואני לא יודעת איך אני יוצאת מזה אנא עיזרי למצוא את המושכות ואת הסמכות ההורית אני חייבת לציין שאמצעי מוגבלים ואין אני יכולה לפנות לייעוץ פרטי אודה לך על כל עזרה ומענה . תודה מראש

שלום לולי, אני מעריכה את המאמץ שהשקעת כאן, בתיאור מפורט של הקשיים והבעיות, ועם זאת מודה שקשה מאד, ואפילו יומרני, לייעץ לך מכאן, ולעזור לך (כדברייך) "למצוא את המושכות ואת הסמכות ההורית". פסיכולוגיה של ילדים ומתבגרים, ממש כמו זו של המבוגרים, היא תחום התמחות רחב, שיישומו מתרחש על פני שורה של מפגשים, בהם מתגבשת הבנה טובה יותר של נסיבות חייו (מציאות חיצונית ומציאות תוך-נפשית) של הלקוח, ושל דרכים אפשריות לשפר את איכות חייו ואת חוויית העצמי שלו. כשמדובר בילדים, ה'לקוח' שלנו הוא לא רק הילד, אלא גם ההורים שמגדלים אותו, ומשפיעים ישירות ובעקיפין על עולמו הפנימי והחיצוני. בדברייך, את מתארת חוויה מתמשכת של תסכול, אצלך ואצל בנך כאחד, ודפוס תקשורת בעייתי ביניכם. מטבע הדברים המצב מסלים עם הכניסה לגיל ההתבגרות, ונראה שאצלכם (בגלל ההיסטוריה) הקשיים הולכים ומחריפים. אם לומר בכנות, במצב עניינים כזה, שבו את משדרת מצוקה ממשית, ייאוש וחוסר אונים, המענה אינו בעצה אינטרנטית, אלא בעבודה טיפולית רצינית, המכוונת הן לקשיים האורגניים של בנך (הפרעת הקשב) והן לאספקטים הרגשיים ולאיכות הקשר ביניכם. כאן המקום להזכיר שטיפול טוב אינו חייב להיות במסגרת קליניקה פרטית, אלא גם במרפאות ציבוריות או דרך קופ"ח. אפשר בהחלט למצוא טיפול טוב, מקצועי ומיטיב מבלי "לפשוט רגל", ולהיעזר עד מאד. אני ערה לכך שאני מאכזבת אותך, ולא נותנת לך עצות-בזק בפורום, ומקווה שתרימי את הכפפה ותפני לאיש טקצוע כדי ללמוד לעמוד באתגרים שמציבים לך ילדייך. בהצלחה ליאת